אומרים
"קול המון כקול שדי". אולי כשההמון היה קטן ושדי היה עירני היה בזה
משהו. היום כאשר שר החוץ האמריקאי מסתובב מתוסכל ממפגשים עם כל תומכי "שתי המדינות"
שאולי, ואולי לא, יסכימו להיפגש ולשוחח על מה שהם מסכימים – זה נראה שונה לחלוטין.
בפוליטיקה
של הביצה המזרח תיכונית קשה למצוא מהפך גדול יותר. פעם היו תומכי סיפוח, מתנגדיו,
חסידי גבולות ביטחון, מאמינים בזכות ההגדרה העצמית הפלסטינית והטוענים שאין עם
פלסטיני.
רק בקצה
השמאלי היו חובבי "שתי המדינות" – מיעוט מוקצה שהחוק אף אסר עליהם
להיפגש עם חסידי "שתי המדינות" מהזן הפלסטיני. היום, ממוחמד ברכה וזהבה
גלאון ועבור דרך שלי יחימוביץ, ציפי לבני, בואכה יאיר לפיד ובנימין נתניהו - כולם
תומכים ב"שתי מדינות".
אז איך זה שאין "שתי מדינות"?
כשאת אומרת "שתי מדינות" למה את מתכוונת?
כאשר
ההמון הישראלי אומר שתי מדינות הוא מתכוון למשהו שונה ממה שאומרים בפלסטין. לכל
אחד מהישראלים תאווה נדל"נית משלו.
יש אוהבי כותל. יש חובבי תמרים מהבקעה. יש הטוענים שבלי בית אריה המטוסים יפוצצו
בבואם לנתב"ג. יש חובבי אריאל ובית חורון תחתית והכל - ארץ אבותינו. בפלסטין,
ההמון שבעד שתי מדינות פחות מכור לנדל"ן. הוא מוכן להשאיר את נתניה לציונים.
הבלוף
של שתי מדינות ממשיך כאילו שאם שני הצדדים ישתמשו באותן מילים, הם יתכוונו לאותו
הדבר. האמת היא שרוב הישראלים אומרים
"שתי מדינות" מחשש הפריץ
האמריקאי תשוש הכוח. אבל המילים ריקות ומטרתן רק לכסות על אהבת הסטטוס קוו. זה,
הכיבוש, אף אינו מוגדר כתנאי מוקדם שהסרתו היא תנאי הכרחי ל"מו"מ ללא
תנאים מוקדמים".
אלמלא
המטרד האמריקאי היינו חיים באושר. פעם בכמה שנים היה פורץ גל אלימות. אנחנו היינו
מפוצצים את הצורה לפלסטינים ש"מבינים רק כוח" ואז היה השקט המדומה חוזר עד שמחמוד עבאס, שמתפרנס מכספינו, היה פונה
לאו"ם בעוד איזה מהלך חד צדדי שהיה גורם לנו לרוץ בבהלה אל הפריץ מוושינגטון... וחוזר חלילה.
מדינת כל אזרחיה
עד
שבאה ציפי חוטובלי. שובבה הגברת הזו. לשיטתה הסטטוס קוו לא טוב. מה רע בו? החשש של
חוטובלי, חברת כנסת מהליכוד וסגנית השר לתחבורה, הוא, שמרוב "שתי מדינות" מילוליות עוד יצא
מזה משהו בצורת שתי מדינות של ממש. חשש
מופרך כמובן, אך לך תתווכח עם נפש רגישה.
באה
לחוטובלי הארה: הסטטוס קוו הוא מעין אפרטהייד שבו טמונה הסכנה של
"שתי..". ולכן מה יותר מתאים מאשר
לספח את השטחים? בדיוק מה שהליכוד נלחם עבורו כשהליכוד דיבר בשפה של אנשי ימין ולא
בשפה של מרצ. אלא שחוטובלי דורשת שעם סיפוח
השטחים, יאוזרחו התושבים. וכל פטפוטי "השד הדמוגרפי"" – ההצדקה המסורתית
של צדיקי השמאל הציוני ל"שתי
מדינות" - הוא בעיניה כקליפת השום. היא לא מפחדת מאזרחים ערבים.
בין חוטובלי ובן גוריון
חוטובלי
מציעה לתושבי שכם מה שבן גוריון הציע לתושבי אום אל פחם ב – 1949. ועל ההגינות והתעוזה
של ההצעה הזו היא ראוייה להערכה. לבטח בהשוואה לקשקשני "שתי המדינות"
מכל הזנים.
האם
היא רצינית? אולי לא. הדבר המינימלי
המתבקש היא הצעת חוק בעניין וזו עוד לא נולדה. ציפי בן גוריון גם מוותרת בקלות על נכס ענק
בדמות רצועת עזה. אולי כוח הסיפוח/איזרוח שלה חושש מהגזמה. ואחרי כל זה – מגיע לה צ'אנס.
30.6.2013
(המאמר התפרסם לראשונה ב"ידיעות
אחרונות" ביום 2.7.2013)
