מחקר חדש מפריך את ההנחות הקודמות ומגלה, כי ככל שהמדינה שוויונית יותר כך היא צומחת יותר ובריאה יותר כלכלית • איך קשורה ההשכלה להכנסה • למה למרות הכל, הגדלת קיצבאות הילדים ותמיכות „חברתיות" אחרות רק מנציחות את העוני
עד לפני כעשור גרסה התיאוריה הכלכלית – אם היא בכלל התעסקה בנושא – כי יותר אי-שוויון מביא ליותר צמיחה. כלומר, ככל שחלקם של העשירים בהכנסה הלאומית גדול יותר – כך תפוקת המשק גדולה יותר.
המקור: העושר מחלחל
ההיגיון הכלכלי מאחורי התיאוריה הזאת פעל באופן הבא: ההשקעות הן שמצמיחות את המשק. כדי שתהיינה השקעות, זקוק המשק לחיסכון. עניים אינם חוסכים, או שהם חוסכים מעט. מי שחוסכים הרבה הם העשירים. ככל שהעשירים יתעשרו יותר – הם יחסכו יותר, סך החיסכון הלאומי יגדל, ויחד איתו תגדל גם הצמיחה.
התרגום של תיאוריה זו למדיניות הושמע לא פעם על-ידי ראשי ממשלה ושרי אוצר: עכשיו נצמח, וכשהמשק יגדל, נחלק מחדש את ההכנסה הלאומית. גם היום נשמע את מרבית הכלכלנים אומרים את זה בלשון מעט עקיפה. וכך זה נשמע: צמיחת המשק מותנית בהשקעות. לכן כדי שההשקעות יגדלו, צריך לעודדן. עידוד ההשקעות הוא עידוד המשקיעים. מכאן הצורך במענקי השקעה ובהטבות מס למשקיעים – שהם כולם עשירים. הגישה הזאת משותפת, למשל, לכל שרי התעשייה שלנו מימין ומשמאל. כולם חשבו שאם ניתן סובסידיה לעשירים – הצמיחה תתעצם.
העובדות – נושא זניח למדי אצל פוליטיקאים – מיעטו לתמוך בקשר עשיר-חיסכון-השקעה-צמיחה. בעשור האחרון החלו יותר ויותר חוקרים לעסוק בנושא הזה. מכון ואן ליר בירושלים יזם פרויקט במטרה לפתח רעיונות שיאפשרו הכוונה של המדיניות על-פי עקרונות של צדק. צוות בראשות פרופ' שמואל שי פירסם בימים אלה נייר עמדה שבוחן את השאלה „האם שוויון מפריע לצמיחה"?
פרופ' שי, ד"ר מומי דהן, אייל דביר ונטליה מירוניצ'ב מסכמים את הידע האנושי בנושא הנחקר ומגיעים למסקנה חד-משמעית: דווקא שוויון תורם לצמיחה. איך זה קורה?
העובדות: לא מסתדרות עם ההנחות
ראשית, לעובדות.
• בעשור שבין 1986 ל1996- נעשו 13 מחקרים שבדקו את הקשר בין שוויון לצמיחה. ב10- מתוכם נמצא באופן מובהק כי מדינות פחות שוויוניות צומחות לאט יותר ממדינות שוויוניות יותר. שני מחקרים הגיעו לתוצאות דומות, אך הממצאים היו בעלי תוקף סטטיסטי מועט. רק מחקר אחד מצא את ההפך.
• פרופ' רוברטו פרוטי מאוניברסיטת קולומביה השתמש – לצורך מדידת השוויוניות – בחלקם של העשירונים 8-5 בהכנסה הלאומית. אם לארבעת העשירונים האלה – מעמד הביניים – יש 40% מההכנסה הלאומית, המדינה מוגדרת כשוויונית. ככל שהשיעור נמוך יותר – המדינה פחות שוויונית. ישראל, דרך אגב, עמדה על 40% בשנות ה'60- ועומדת עתה על . 38. 5% פרופ' פרוטי השווה בין מידת השוויוניות ב1960- לבין הצמיחה בשנים . 1985-1965 ב19- מדינות, שבהן מדד השוויוניות היה ,30%-22% כלומר הן התאפיינו באי-שוויון בולט, קצב הצמיחה היה 1. 5% בשנה. ב15- מדינות עם שוויוניות של ,40% כלומר שוויוניות יחסית, הצמיחה היתה 2. 7% בשנה. וכדי להניח דעתם של הספקנים ניטרל פרוטי בניתוח שלו את נקודת המוצא הכלכלית של כל מדינה ואת מידת ההשכלה.
• פרוטי חישב ומצא שתוספת של 5% לחלקו בהכנסה של המעמד הבינוני מוסיף כ0. 5%- בשנה לקצב הצמיחה. הממצאים של פרוטי אינם משתנים גם כאשר בוחרים מודדים אחרים לשוויוניות או שמנטרלים מהמידע מדינות שוויוניות במיוחד או לא שוויוניות במיוחד.
• פרופ' טורסן פרסון ודווידו טאבליני בדקו את אי-השוויון באמצעות ההכנסה של שני העשירונים העליונים. הבדיקה נעשתה ביחס לארה"ב ולמדינות מערב-אירופה בשנים . 1985-1830 גם הם מצאו שיותר שוויון מוביל ליותר צמיחה.
ההסבר: פוליטי וכלכלי
משניתנו העובדות עולה השאלה מהי התיאוריה הכלכלית והחברתית שמסבירה התפתחות שכזאת. הכלכלנים הקלאסיים האמינו, כאמור, שאי-שוויון מגביר את הצמיחה. אפילו קארל מרקס טען שצמיחת הקפיטליזם בנויה על התרוששות הפרולטריון, כלומר על הגדלת אי השוויון. אז מה קורה?
ארבעת החוקרים מצאו הסבר פוליטי והסבר כלכלי. בתחום הפוליטי הטענה היא שכאשר מדינה מנהיגה מדיניות לא שוויונית, יש גידול במספר העניים, ועימו גדל הלחץ על השלטון לחלק מחדש את ההכנסות. השלטון נכנע ללחץ הפוליטי ומעלה את שיעור המס על העשירים במטרה לגבות יותר כסף ולחלקו לעניים. להגדלת המס יש השפעה שלילית על התפוקה, והצמיחה הכלכלית מואטת.
הסבר פוליטי אחר קושר בין אי-שוויוניות לבין אי-יציבות פוליטית. ככל שהחברה פחות שוויונית, כך גוברת בה התסיסה החברתית. אי-היציבות הפוליטית – ועל זה מסכימים כולם – היא גורם המשפיע שלילית על המשקיעים, ומכאן ההאטה בצמיחה. זו התוצאה, מסביר פרופ' רולאן בנאבו מאוניברסיטת ניו-יורק, גם כאשר החברה מפולגת. כאשר מידת אי-ההסכמה גדולה, יש תמריץ לעימותים חברתיים. בעימותים כאלה תמיד עדיף לניצים להתחלק במה שיש ולוותר על השקעה עתידית. זה, פחות או יותר, מה שיקרה בעקבות החוק להגדלת קצבאות הילדים: החוק יוביל לצמצום בהשקעות ולהאטה כלכלית.
אבל, יאמרו תומכי ש"ס ואגודת ישראל, הגדלת קצבאות הילדים תורמת לשוויוניות, ולכן מסייעת לצמיחה. מה שמביא אותנו לחקר המנגנון הכלכלי שמנציח עוני ואי-שוויון מול המנגנון הכלכלי שמביא לשוויוניות ולצמצום העוני.
הקשר: הכנסה והשכלה
דווקא שני חוקרים ישראלים היו חלוצים בתחום. פרופ' עודד גלאור ופרופ' יוסי זעירא, שניהם מהאוניברסיטה העברית, יצאו מתוך ההנחה שיש קשר הדוק בין ההכנסה של אדם לבין השכלתו. ההנחה הזאת מתארת די במדויק את המצב במציאות , בוודאי הישראלית. רואים את זה בחתך יישובי: יש מיתאם גבוה בין מידת עושרם של יישובים לבין שיעור התלמידים בהם הזכאים לתעודת בגרות. זה לא מפליא: אקדמאי ישראלי משתכר ב60%- יותר מהממוצע וכמעט פי שלושה מעובד לא מקצועי. מחצית השכירים בעלי השכר הנמוך בישראל הם בעלי השכלה מועטה) עד חטיבת ביניים. ( זו אינה המצאה ישראלית. הקשר בין השכלה להכנסה הוא חזק וגורף בכל העולם.
מכאן שרכישת השכלה היא הדרך לרכישת הכנסה. אלא שהשכלה עולה כסף. מטבע הדברים, מי שהוריו עשירים, יחליט ללמוד, ובכך ישפר את הכנסתו העתידית. העניים, כרגיל, נזקקים למימון לצורך רכישת ההשכלה. הריבית שמשלם העני גבוהה מזו של העשיר ראו, למשל, את הפער בין הריבית שמשלמים בעלי כרטיס אשראי „רגיל" לריבית שמשלמים בעלי כרטיס אשראי „זהב. " לכן ככל שהחברה פחות שוויונית ויש בה יותר עניים, קטן יותר מספר האנשים שרוכשים השכלה.
עוד קשר כלכלי ידוע הוא בין מידת המיומנות המקצועית לבין הצמיחה. ככל שיש יותר מיומנות באוכלוסייה, כך גוברת הצמיחה. יש הקוראים לזה „השקעה בהון האנושי," שהיא לרוב אפילו עדיפה על השקעה בכבישים. לכן ככל שיש פחות אנשים הרוכשים השכלה, כלומר החברה אי-שוויונית, כך צונחת הצמיחה.
העוני: מוליד עוני
המשמעות הרבה יותר רחבה ממה שניתן לשער. עני – בתרחיש הכלכלי הזה – מוליד עני. וכך אי-השוויוניות במודל גלאור-זעירא מנציחה לא רק את עצמה אלא גם את הפיגור הכלכלי.
פרופ' דני צידון מאוניברסיטת תל-אביב וד"ר מומי דהן ממשרד האוצר הראו מדוע הגדלת קצבאות הילדים לפי חוק הלפרט מגבירה את העוני. ככל שמספר הילדים גדול יותר, יכולת ההורים לאפשר להם לרכוש השכלה ומיומנות כלכלית נמוכה יותר. כל ילד במשפחה גדולה „יורש" פחות הון אנושי מאשר ילד במשפחה קטנה. השניים מראים כי יש קשר בין ההחלטה על מספר הילדים לבין ההחלטה על כמות ההשקעה בהשכלה.
דרך אגב, פרופ' צ'ארלס מאנסקי ופרופ' יורם מישר ממכון פאלק הראו לא מכבר כי יש קשר הדוק בין גודלן של קצבאות הילדים לבין מספר הילדים. אצל חרדיות אשכנזיות הוכפל מספר הילדים פי שניים מאז הוגדלו קצבאות הילדים. סיכום שני המחקרים האחרונים נותן את התוצאה הבאה: הממשלה מעודדת ילודה דרך קצבאות ילדים, במיוחד במשפחות עניות. יותר ילדים הם תמריץ שלילי להשכלת ילדים. לכן יותר ילדים יהיו עניים גם כאשר יתבגרו. ומכאן שגם הצמיחה הכלכלית תואט.
למה לימוד תורה לא תורם לשוויון
מכאן די ברור שלא כל חלוקה מחדש של ההכנסות מהעשיר לעני תורמת לשוויוניות ולצמיחה. צוות ואן-ליר מציג שורה של ממצאים, שלפיהם דווקא העברות כספיות מהסוג הזה, כמו קצבאות ילדים, אינן משיגות את המטרה. התוכן הכלכלי-פוליטי של הממצאים הוא שהשקעה ישירה בהון האנושי של הילדים, כלומר בהשכלתם, תשחרר אותם ממעגל העוני בצורה נאותה יותר מאשר העברה כספית להורים. תוצאה שכזאת מציגה את הטעות הגדולה שעשה ועושה יוסי שריד (מרצ) בוויכוח על רשת החינוך של ש"ס.
נכון שראוי שרשת החינוך הזאת תתנהל בצורה תקינה. אבל מה שחשוב עוד יותר הוא מה מלמדים ברשת הזאת כמו גם מה מלמדים בחינוך העצמאי של אגודת ישראל. אם לומדים תורה, מנציחים את העוני, את אי-השוויון ואת ההאטה הכלכלית. תורה, מה לעשות, אינה השכלה שמקנה מיומנויות מקצועיות. זו אינה השקעה בהון אנושי.
לממצאים אלה יש רלוונטיות לשורה נוספת של נושאים במחלוקת: להגדיל או להקטין את שכר המינימום? להגביל את ההכנסה המקסימלית או להימנע מכך? להטיל מיסים נוספים למימון החינוך או לממן את החינוך באמצעות צמצומן של קצבאות הילדים? מי שמטיפים בזכות הצמיחה הכלכלית, ראוי שישכילו מעט בחידושים הכלכליים שבסביבה.
1. 8. 2000
