נבירה בארכיונים מעלה ממצא חריג: פוליטיקאית לא מושמצת. ולא סתם לא מושמצת.
אין עליה מילה רעה והיא זוכה רק לשבחים. אמנם היא חברה במפלגה ימנית שתומכת בטרנספר
לערבים, אבל התקשורת, הלכאורה "שמאלנית", מתייחסת אליה בחיבה ובהערכה. אילן
גילאון ממרצ הוא חבר שלה. גם ח"כ עפו אגבאריה מחד"ש ממשת"פ איתה בהצעות
חוק. הימין אף הוא מתמוגג ולא פעם זכתה בתואר חברת הכנסת הכי "חברתית".
הכירו את ח"כ אורלי לוי-אבקסיס, התמר גוז'נסקי של הימין.
מינימום עולה
אולי לא שמתם לב
אבל שיעור האבטלה בישראל הוא 20%. אמנם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדווחת על 6% - אבל
שם נוהגים להטעות את הציבור, ובכוונה. עובדה: הלמ"ס מדווחת על ירידה במחירים
וכולנו יודעים שיש פה יוקר מבהיל – לפחות בדמגוגיה הפוליטית-תקשורתית.
רשלנות בת חצי מיליארד
מהו הפיצוי הראוי לטמטום? לכאורה שאלה
מטומטמת בפני עצמה. בפועל בתי המשפט דנו בעניין שנים הרבה ורק עתה נקבע שטמטום לא
מזכה בפיצוי - אבל יש סיכוי למהפך כי הפסיקה התקבלה רק ברוב דעות.
"רופא (ד"ר משה אברמוב) ממליץ
פעמיים לאשה ולבעלה להפסיק את ההריון. הזוג אינו פועל על פי המלצת הרופא ופונה לרב
ידוע (מרדכי אליהו, מי שהיה רב ראשי בשנים 1983-93) שממליץ להם שלא להפסיק את
ההריון. הזוג מחליט להמשיך בהריון אולם הסיכון שעומד בבסיס המלצת הרופא מתממש
והילד שנולד סובל מנכויות קשות (בין השאר – שיתוק מוחין). הרופא נתבע בטענה שלא
הסביר לבני הזוג את פשר המלצתו ובית המשפט מקבל את התביעה".
נאום הקומקום וכלכלת הבננות
אמנם הפוליטיקאים שבשלטון מרוצים ממצבנו הכלכלי, אבל כלכלנים שעיסוקם במדיניות
ציבורית סבורים שהמצב די גרוע. מרכז טאוב
כינס לא מכבר יום עיון בניסיון להבין מה פגום בכלכלה שלנו אך בעיקר למה זה קורה
לנו.
פרופ' דני בן דוד פתח עם המה והצביע על שתי מגמות – ארוכות טווח – שהן
סימפטום למחלה. בתחום החינוך, כמעט לפי כל אמת מידה, ישראל על הבנקט. והמצב יחמיר עוד
יותר בעתיד כאשר משקל האוכלוסייה החרדית יגדל. זה ציבור שמתקשה יותר מכולם בהבנת
הנקרא, מה עוד שהם סובלים מחסך עצום בחומר
קריאה.
זכויות תפילה
יש יותר ממאה חברי
כנסת שדעתם על תפילות בהר הבית/אל חראם א שריף אינה מאפשרת דיון רציונאלי בסוגיה.
מדובר ברוב חברי הכנסת מסיעות ש"ס, יהדות התורה, הליכוד, הבית היהודי, ישראל
ביתנו, העבודה, התנועה, יש עתיד, קדימה, בל"ד ורע"מ תע"ל. בדוחק אפשר
לנהל דיאלוג בענין עם חברי מרצ וחד"ש.
בלבול הון עצמי
התופעה מוכרת
בעולם כולו: כאשר בנק ולו הקטן ביותר נקלע לקשיים, ממהר הבנק המרכזי להתערב ולטפל
בבעיה. וזה נכון גם כאשר הבנק שבו מדובר
הוא קטנטן. את זאת יודעים כל מי שעוסקים בתחום: בנקים לא באמת נופלים, להבדיל מחנויות
מכולת או מכל עסק אחר. במקרה הקיצון, תלאים המדינה את הבנק הבעייתי. במקרה הנפוץ
המדינה מוצאת מישהו שיקנה אותו - בסבסוד
ענק של המדינה. בנקים אינם עסק רגיל, לפחות לפי התבונה המקובלת.
כסופי השיער
וודי אלן התקומם
על כך שהגידול בתוחלת החיים קורה בזיקנה – כשכוחותיו של האדם מתדלדלים ותפקודו רק
יורד. אילו רק אפשר היה להשחיל את תוספת שנות החיים אי שם באמצע שנות
העשרים....
קשישים זו לא רק
מילה לא סקסית. היא גם לא תקינה פוליטית. לכן בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפסיקו עם המילה
ועברו ל"בני 65+." בממשלה הקימו משרד (מיותר) לאזרחים ותיקים. סקס לשוני
הוא צו השעה וקשיש זה משהו שנובל מהר.
מחיר לא ראוי
מהו מחירו הראוי
של מוצר? זו שאלה שמעסיקה כלכלנים משחר
ימי המקצוע. לימים נמצאה נוסחה: המחיר הראוי הוא זה שנוצר במפגש שבין ההצע לביקוש
בתחרות חופשית. כבר כאן מתברר שזהו פתרון חלקי כי כאשר אין תחרות – המחיר אינו
ראוי. במונופול, למשל.
אצלנו עלה העניין לאחרונה בשני הקשרים: "יוקר
המחיה" שנתפס כאן כגבוה מדי, והצעת חוק "ישראל היום" שבאה להגביל
הפצת מוצר חינמי – לכאורה המקרה ההפוך מזה של מונופול עושק.
מהפח אל הפחח
"שהבן שלך
יהיה פחח" הציע-האשים שר האנרגיה, סילבן שלום, את ראש הממשלה שהשיב כי עמדתו
של שלום היא תוצאה של טראומה מעברו וכי הוא חי בעולם של אתמול. כך, השד העדתי, שיוחס
היסטורית לשלטון מפא"י/ העבודה, נדבק
כעת רשמית לשלטון הליכוד. וטוב שכך - כי
השניים חד המה.
הוויכוח התעורר בעקבות
דין וחשבון שהוגש לממשלה וממנו השתמע כי ראוי לחדש ולהגביר את החינוך המקצועי –
השכלת הפחח בנוסח סילבן שלום.
