שני תעלולים

 כולם יודעים שכאשר מישהו – אדם פרטי, עסק, גוף ציבורי – מבקש להגדיל את הוצאותיו עומדות לו שתי חלופות: להגדיל במקביל את ההכנסות או ללוות כסף למימון ההוצאה. לממשלה היתה חלופה נוספת: היא יכולה להדפיס כסף. מכיוון שהדפסת כסף היא בסמכות הבנק המרכזי, הנוהג היה שהממשלה לוקחת הלוואה מהבנק המרכזי. זה סוג של בלוף שרואי חשבון מתפרנסים ממנו.

שתפו:

המינהלת

 בעברית מדוברת יש בלבול מסויים בין המילה כלום והצמד לא כלום. על פי האקדמיה ללשון העברית לא כלום משמעו שום דבר. מכאן אפשר להסיק שמילה כלום משמעה משהו. אלא שבעברית מדוברת מצוייה המילה כלומניק שהוא אדם ששוויו שום דבר.

בנימין גנץ משתרע במרחב שבין כלום ללא כלום. בסוף השבוע שעבר הודיע כי אם הממשלה לא תחליט על שלטון חלופי בעזה עד ה־8 ביוני, הוא ומפלגתו יפרשו מהממשלה. כלומר יהיה אסון לאומי.

שתפו:

המומחים לטפילים

 לפני 14 שנה בנימין נתניהו היה ראש ממשלה ופרופסור יוג'ין קנדל היה ראש המועצה הכלכלית במשרד ראש הממשלה. הממשלה של אז החליטה על "כללים פיסקליים" ובתרגום לעברית: כמה מותר לממשלה להוציא, כמה מיסים וכמה גירעון.

נתניהו התחייב להוריד מסים, להגדיל הוצאה ולייצב גירעון בסכום מסויים. את המלאכה הטכנית – כמה בכל אחת משלוש המטרות – ייצר עבורו הפרופסור לכלכלה.

שתפו:

יש גבול?

 הנה קושיה במדיניות ציבורית: בעל רכב פרטי חוזר לביתו בשעת לילה ומתקשה למצוא חניה. הוא בוחר להחנות את מכוניתו על המדרכה. חסר דיור מתקשה למצוא מקום לישון בו ונשכב על הכביש לשנת לילה. בשני המקרים עובר שוטר במקום העבירה. מה עונשו של בעל המכונית ומה עונשו של חסר הדיור?

שתפו:

הביצה והתרנגולת

 מה קדם למה: הביצה או התרנגולת? בקושיה הזו התלבטו מאות שנים, וברובן לא היתה חשובה חד משמעית. אם מתכוונים לתרנגולת שבני אדם אוכלים התשובה של פרופ' סטיבן פינקר חד משמעית: הביצה. כי התרנגולת היא לכל היותר בת 8000 שנה – ועל ביצים יש עדויות מלפני מיליוני שנה.

שתפו:

ניצחון מוחלט/אופק מדיני

 אם מתעלמים לרגע מהשוליים הזעירים של שארית השמאל, ההתפלגות הפוליטית בישראל מצוייה בכותרת. הימין הוא בעד ניצחון מוחלט והשאר הם בעד אופק מדיני. המאמר הזה בא לטעון ששניהם אותו הדבר. מה שמפריע לראות את זה הוא האישיות של בנימין נתניהו. אבל אם ראש הממשלה היה, למשל, גדעון סער, התמונה היתה מתבהרת: כי מה בין סער, שלא נכנס לממשלה כי הכסא שהוצע לו לא מכובד דיו, לבין לפיד שהכסא התאים לו אבל הוא לא סבל את הריח של בן גביר.

שתפו:

המחיר הראוי

 האם תשלום של חמישה שקלים וחצי עבור נסיעה עירונית באוטובוס וברכבת קלה הוא המחיר הנכון? עד לפני 120 שנה היו כלכלנים שחשבו שיש דרך לבדוק אם מחיר של מוצר או שרות הוא נכון. ההסברים היו מפולפלים למדי ובמאה ה־20 נזנחו לטובת הממצא שמחיר נכון הוא זה שנקבע בשוק תחרותי בין הביקוש להצע.

לכאורה תשובה חביבה שפטרה את הנשאל מהצורך לנבור במרכיבים העלומים של הביקוש (תשובה לכלכלנים בכיתה א': "לכל אדם יש במוח  עקומת תועלת קעורה") או בעלויות ובמרווחים של היצרנים. אלא שמהר מאוד התברר כי יש מוצרים ושירותים שהם בידי מונופול או קבוצה קטנה של יצרנים ויש מוצרים ושירותים שנצרכים במשותף כמו חינוך, צבא ומשטרה.


הפקק 


הכי מסובך זו תחבורה יבשתית. בין השעות 0700-0930 ו־1530-2000 יש יותר כבישים פקוקים מכבישים זורמים. כך נולד הכלל המוכר לעוסקים בתחום: כל כביש חדש שנועד לצמצם בפיקוק – יתפוקק בתוך שנה.

חמישה חוקרים חברו לחפש פתרון וזה שנמצא הופעל בסימולציה על העיר שיקגו. היום קל לאתר מכוניות נעות באמצעות מעקב אחרי הטלפונים הניידים. לזה נוסף מידע על תנועת נוסעים באוטובוסים וברכבות ובשיקגו, מתברר, גם על נוסעים במוניות.

המחקר, לטעמי, לא מעניין במיוחד. שני הממצאים העיקריים הם שראוי להטיל תשלום על שימוש ברכב פרטי וראוי לעודד שימוש ברכבות על חשבון אוטובוסים.

כמו שכל ישראלי יודע, גם כאשר המיסים והתשלומים על המכונית הפרטית גבוהים עשרות מונים מאלה של שיקגו – הפקקים חוגגים. אבל העוקץ הוא בהעדפת הרכבת על האוטובוס. הסיבה העיקרית שרכבת נתפסת למוצלחת היא שהיא בעלת מונופול על הקרקע שעליו היא נוסעת. אם כל אוטובוס וכל מכונית פרטית היו מקבלים מונופול כזה – לא היו בשיקגו 2.7 מיליון תושבים. לא היה שם אפילו אדם אחד – כי לא היכן לגור, לסחור, לבלות. זו הבעיה עם קרקע: הכמות שלה סופית.

מכאן למיחזור מחקר שנערך לפני כ־15 שנה על ליסבון, פורטוגל שגם בה היה בעת ההיא מידע רב על תנועה של אנשים וכלי רכב. הסימולציה שהם עשו היתה כזו: איך לסדר מצב שבו לא יהיו אוטובוסים ולא יהיו מכוניות פרטיות וגם לא יוסיפו רכבות וכל התנועה הקיימת תתבצע עם אותם זמני תנועה.


המונית השיתופית


הממצא של התרגיל על ליבון היה שכל הנסיעות יכולות להתבצע עם כ־5000 מוניות (3 נהגים בכל מונית לתנועה 24 שעות) שיתופיות בעיר שגודלה ומרכזיותה דומים לתל אביב. זאת בהשוואה ל־200,000 מכוניות פרטיות שנעו מדי יום והתפוקקו. עכשיו תחשבו מה היה קורה אם היו מכפילים את מספר המוניות בניסוי הזה? זמן הנסיעה היה יורד ביותר ממחצית.

הרעיון מוכר מ"מוצר" אחר. לכולנו ברור שלא כל אדם אחראי על ביטחונו האישי. ביטחון הוא עניין קולקטיבי. ציבורי. במקום טנק וחמישה שומרי ראש לכל משפחה, יש לישראל 2000 טנקים וכחצי מיליון חיילים לשמור על תשעה מיליון.

מונית שיתופית זמינה ומהירה היא תחליף כמעט זהה לזמינות מכונית פרטית ועדיפה מבחינת השרות שהיא נותנת (לא צריך לחפש חניה) ומחירה. היא עדיפה בהרבה על אוטובוס שמוגבל במסלול הנסיעה ובתחנות העצירה. אך לקיומה צריך לחסל את הרכב הפרטי.

כך מחליפים מוצר פרטי רע במוצר ציבורי עדיף פי כמה גם במחיר (אם מקצים את כספי הסובסידיה לאוטובוסים עירוניים למפעל המוניות השיתופיות מחיר נסיעה יהיה ....אפס), גם בצמצום פליטת מזהמים ולא נשכח - גם במהירות.  




 

 

 

 

 

 

 

 

שתפו: