מושלכים לעת זיקנה



בשנה שעברה המתינו כמעט 1,700  קשישים בתור לקבלת זכאות למימון בתי-אבות – שהתפוסה בהם כמעט מלאה התוצאה: עשרות בתי-אבות פיראטיים שפועלים בתת-רמה למה? כי טיפול סיעודי לא כלול בסל הבריאות


 על-פי נתוני תקציב המדינה ל,2006-  היו אשתקד 1,683  קשישים שהמתינו לקבלת זכאות לטיפול סיעודי. מדובר באנשים שמצבם הבריאותי מצדיק את הזכאות, אבל הממשלה נמנעת מלתת להם אותה.

מדובר בירידה של כ30%- בהשוואה לתור הממתינים עשר שנים קודם לכן. על-פי עבודתם של הכלכלנים דוד ברודט ואריה בר ,(1)  היו באותה שנה בישראל כ18,000-  מיטות לקשישים הנזקקים לטיפול סיעודי. בארץ כ300-  מוסדות סיעודיים, ושיעור התפוסה בהם הוא .93%  אם תתממש תחזית גידול האוכלוסייה ותוחלת החיים, שיעור הנזקקים לטיפול סיעודי יגדל תוך עשור ב.50%-  מכיוון שהממשלה מוציאה כמיליארד שקל לשנה על מימון הטיפול הזה, המשמעות של התחזית היא הוצאה של 1.5  מיליארד שקל במחירי היום. המספרים האלה יגדלו בהרבה בשנים שלאחר מכן עקב הזדקנות האוכלוסייה.


 העלות של החזקת קשיש במוסד סיעודי שמאושר בידי הממשלה היא בערך 8,500  שקל לחודש. הממשלה מבקשת לחסוך בהוצאה (התשלום בפועל מתחלק בין הממשלה, הקשיש ובני משפחתו) ולשם כך פירסמה מכרז לקניית שירותים מבתי-אבות. ארגונים של בעלי בתי-אבות התקוממו כנגד המהלך המוצע ועתרו לבתי-המשפט. כדי לסייע בהיבט הכלכלי של העתירה הם ביקשו חוות דעת כלכלית מברודט ובר.


 לדעת צמד הכלכלנים,  התעריף הנוכחי, שנקבע על-ידי פקידים, "אינו סוטה באופן משמעותי מתעריף תחרותי."  מסקנה זו נשענת על התפוסה הגבוהה יחסית, על משך ההמתנה המתקצר ועל העובדה שמוסד סיעודי פרטי – אלה שהמכרז פונה אליהם – גובה היום מחיר נמוך בהרבה מהעלות של מוסד סיעודי ממשלתי, "על אף שאיכות הטיפול במוסדות ממשלתיים אינה עולה על איכות הטיפול במוסדות פרטיים."


  ישראל לוסקי ויהודית גבעון ,(2)  שחקרו את היעילות של בתי-אבות פרטיים מול בתי-אבות בניהול מוסדות ללא כוונת רווח, מצאו שבדרך-כלל אם קיים פער מחיר, הוא משקף פער איכות. כלומר, מי שגובה יותר – נותן יותר שירות לקשיש. מבחינת יעילות, לכן, אי-אפשר להסיק כי בתי-אבות פרטיים יעילים יותר.


 ברודט ובר מעלים טענה נוספת בזכות התעריף הבירוקרטי הקיים על פני תעריף שייקבע במכרז: "מבירורים שערכנו לא מצאנו מדינה אחת שנוהגת לשלם תעריפי אשפוז בדרך של מכרז מחירים... בכל המקומות האחרים לא נתבעים ילדיו של החולה הסיעודי לממן את אשפוזו בהתאם לאמצעיהם, כפי שנהוג אצלנו."  והמשמעות היא שבמדינות מתוקנות העלות הציבורית אף גדולה מאשר בישראל.

 טענתם העיקרית של ברודט ובר היא כי מכרז על המחיר יפגע באיכות הטיפול. לדעתם דווקא המצב הנוכחי, בו יש תפוסה גבוהה אך פחות מ,100%-  במחיר ממשלתי קבוע, מבטיח תחרות על איכות בין המוסדות. טענה זו מקבלת גיבוי מכמה מנהלי מוסדות שעימם שוחחתי, המציינים את מספר המקלחות היומיות, שירותים צמודים ומיזוג אוויר כגורמים מרכזיים בשיווק ובפרסום.


 חשוב לציין כי מושג האיכות כפי שהוא נמדד בידי לוסקי וגבעון הוא בעייתי. גם הם וגם המכרז הממשלתי " מודדים" איכות על-פי כוח האדם המקצועי במוסד הסיעודי. אין ספק שסוג העובדים, השכלתם וכישוריהם הם גורם חשוב, אולי מכריע, בהערכת האיכות. אבל אף אחד לא מודד גורמים מצד הביקוש: למשל מספר המקלחות, טיב המסז'ים, כמות העוף במרק ובמיוחד מידת שביעות הרצון של המטופלים או בני משפחותיהם. לוסקי וגבעון, בצדק, ממליצים שמשרד הבריאות יקבע וימדוד את איכות המוסדות השונים ויפרסם ברבים את הממצאים האלה. אבל זה חייב להתבצע אחרי שייבנו מדדי איכות הכוללים גם את דרישות הצרכן.


 ברודט ובר טועים, לטעמי, במסקנתם שהמצב הנוכחי הוא טוב, או כהגדרתם – מצב של שיווי משקל. המצב הנוכחי רק נראה כזה על פני השטח. משרד הבריאות מקצה "קוד,"  המילה הבירוקרטית לזכאות למימון ציבורי, לפי תקציב ולא לפי מצב בריאותי. התוצאה: יש עשרות בתי-אבות פיראטיים שפועלים בתת-רמה ובתת-מחיר למי שידו אינה משגת לקבל "קוד,"  או שבידו "קוד" אך אין מוסד עם מיטה פנויה באזור שבו מתגוררת משפחתו. מדי פעם פושטת המשטרה על מוסדות כאלה, אך ללא הועיל.


 מה שקורה בפועל זה שהממשלה מנפיקה "קוד" זכאות במספר שמספק תפוקה כמעט מלאה למוסדות החוקיים. בין זה לבין מצב של שיווי משקל במובנו המלא – שהצרכן מקבל את מה שהוא ראוי לו – המרחק ענק.


מדוע הממשלה מקפידה להנפיק זכאות לטיפול סיעודי במשורה?  מדוע בכלל יש תור, ונניח שהוא "קטן" כהגדרת ספר התקציב? האם יש תור לטיפול ברגל שבורה? האם יש תור מוסדר ממשלתית לצנתור? מדוע יש "קוד" לטיפול גריאטרי ואין "קוד" למימון טיפולי הפריה עבור אישה שיש לה כבר ילד?


הסיבה היא פשוטה: אמנם מדובר בטיפול רפואי לכל דבר, אבל הטיפול הזה אינו כלול בסל הבריאות של חוק ביטוח בריאות ממלכתי. והוא לא כלול כי מדינת ישראל בחרה ובוחרת כל יום לזנוח את זקניה בתקופה הקשה ביותר בחייהם: כשהם סיעודיים. כשהם לא מסוגלים להגיב או להצביע.


לא מכבר הציע שר הבריאות, יעקב בן יזרי, להעלות את מס הבריאות ולכלול את הטיפול הסיעודי ב"סל."  כפי שצוין כאן בעבר, הצעה כזו תזכה לתמיכה גורפת בציבור, ולהתנגדות גורפת בממשלה. אבל קשה להתייחס לבן יזרי ברצינות.  את ההצעה הוא העלה בתקשורת, לא במסמך שהונח על שולחן הממשלה. מפלגתו לא הציבה את העניין כאולטימטום תקציבי. בן יזרי עצמו יכול למצוא מקורות בתקציב משרדו לחיסול התור הקיים. למשל, מתוספת התקציב שהולכת כל שנה לתרופות חדשות המיועדות למספר קטן של חולים, בהרבה מקרים מבלי להאריך את תוחלת חייהם ביותר מחודשיים-שלושה.

"אל תשליכנו לעת זיקנה, ככלות כוחנו אל תעזבנו."  מילים יפות של תפילה. לא במדינתנו.


(1) דוד ברודט ואריה בר: מכרז המחירים הממשלתי לרכישת שירותי אשפוז גריאטריים. חוות דעת לארגון בתי-חולים לחולים כרוניים. מאי
 .2006(2) ישראל לוסקי ויהודית גבעון: יעילות ואיכות בבתי-אבות סיעודיים: מלכ"רים לעומת מוסדות עסקיים. מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל. יולי
 17.10.2006
שתפו: