לבחור בצדק, לא בנבוט


 זה עניין נדיר יחסית. כרגיל שביתות הן עניין של דעה, של עמדה פוליטית. ובאווירת הימין השורה על כלכלתנו, שביתה כרגיל נמדדת לשלילה. בטלוויזיה לעולם תראו את הנוסעים “המסכנים“ בשדה התעופה מול “הבריונים,“ שהם השובתים.

 הפעם, כך זה נראה, הכל מסכימים שהעובדים נטולי השכר צודקים. אלא שהאהדה הגורפת לא מניבה את האצבע המאשימה. עובדה: התעשיינים והסוחרים רצו לבית הדין לעבודה להוציא צו נגד השובתים במקום לרוץ למשטרה בתביעה להכניס את שרי האוצר והפנים למעצר על הנזק שהם גורמים.
שתפו:

סולידריות נוסח הבנקים


 עובדי הבנקים יקבלו בונוסים בערך כולל של יותר ממיליארד שקל, ועובדי הרשויות המקומיות הקטנות לא רואים משכורת. מה מלמד פער השכר )ואי השכר( הזה?

שתפו:

על חולים ועל חולבים


 הממצאים לא עוררו את ההד המתבקש: בשנת ,2004  לראשונה, קופות החולים לא היו בגירעונות. העודף  94 – מיליון שקל – אמנם לא מרשים, במיוחד אם לוקחים בחשבון שהקופות מוציאות 22 מיליארד שקל בשנה. אבל אם נזכור כי מהיום שנתוני הביצוע של הקופות מתפרסמים (1996) הן מצויות בגירעונות – התפנית הפיננסית היא בהחלט חיובית. ואם לוקחים בחשבון כי בהשוואות בינלאומיות על שיעורי תמותת תינוקות ותוחלת חיים מצויה ישראל במקום טוב, לא נראה שלתפנית הפיננסית יש מחיר בהרעת מצב הבריאות.


שתפו:

מי הוועד החזק במשק

הזוהר שעטף את האיגודים המקצועיים דעך עם השנים, בין השאר, משום שאלה חדלו להתעסק בנושאים שמעניינים את כלל העובדים והתמקדו רק בתנאי העבודה במקום מסוים. אבל את שיא הניכור מדגימה ההסתדרות הרפואית

 לא מכבר שיגר מזכיר קונגרס האיגודים המקצועיים בבריטניה מכתב לראש הממשלה. הנושא: השמועות כאילו מתכוונת הממשלה להתקפל מתוכניתה לאסור לחלוטין עישון בפאבים.

 האם במדינת ישראל יש סיכוי כי עופר עיני, יו"ר המחלקה לאיגוד מקצועי בהסתדרות, ידרוש מהממשלה לפעול בנושא שכזה? עובדי מינהל מקרקעי ישראל מסרבים להיכנס לבניין משרדים חדש שנבנה עבורם בקרית הממשלה בירושלים. הסיבה: חשש, כנראה מוצדק, לקרינה ממתקן של שנאי חברת חשמל בבניין סמוך.
שתפו:

אין שביתות שמחות

 אף אחד לא אוהב שביתות.אפילו לא השובתים עצמם. אבל הגיע הזמן שנחשוב מעט אחרת ולו על בסיס כמה אירועים מהעת האחרונה.
שתפו:

מושלכים לעת זיקנה



בשנה שעברה המתינו כמעט 1,700  קשישים בתור לקבלת זכאות למימון בתי-אבות – שהתפוסה בהם כמעט מלאה התוצאה: עשרות בתי-אבות פיראטיים שפועלים בתת-רמה למה? כי טיפול סיעודי לא כלול בסל הבריאות


 על-פי נתוני תקציב המדינה ל,2006-  היו אשתקד 1,683  קשישים שהמתינו לקבלת זכאות לטיפול סיעודי. מדובר באנשים שמצבם הבריאותי מצדיק את הזכאות, אבל הממשלה נמנעת מלתת להם אותה.

מדובר בירידה של כ30%- בהשוואה לתור הממתינים עשר שנים קודם לכן. על-פי עבודתם של הכלכלנים דוד ברודט ואריה בר ,(1)  היו באותה שנה בישראל כ18,000-  מיטות לקשישים הנזקקים לטיפול סיעודי. בארץ כ300-  מוסדות סיעודיים, ושיעור התפוסה בהם הוא .93%  אם תתממש תחזית גידול האוכלוסייה ותוחלת החיים, שיעור הנזקקים לטיפול סיעודי יגדל תוך עשור ב.50%-  מכיוון שהממשלה מוציאה כמיליארד שקל לשנה על מימון הטיפול הזה, המשמעות של התחזית היא הוצאה של 1.5  מיליארד שקל במחירי היום. המספרים האלה יגדלו בהרבה בשנים שלאחר מכן עקב הזדקנות האוכלוסייה.


 העלות של החזקת קשיש במוסד סיעודי שמאושר בידי הממשלה היא בערך 8,500  שקל לחודש. הממשלה מבקשת לחסוך בהוצאה (התשלום בפועל מתחלק בין הממשלה, הקשיש ובני משפחתו) ולשם כך פירסמה מכרז לקניית שירותים מבתי-אבות. ארגונים של בעלי בתי-אבות התקוממו כנגד המהלך המוצע ועתרו לבתי-המשפט. כדי לסייע בהיבט הכלכלי של העתירה הם ביקשו חוות דעת כלכלית מברודט ובר.


 לדעת צמד הכלכלנים,  התעריף הנוכחי, שנקבע על-ידי פקידים, "אינו סוטה באופן משמעותי מתעריף תחרותי."  מסקנה זו נשענת על התפוסה הגבוהה יחסית, על משך ההמתנה המתקצר ועל העובדה שמוסד סיעודי פרטי – אלה שהמכרז פונה אליהם – גובה היום מחיר נמוך בהרבה מהעלות של מוסד סיעודי ממשלתי, "על אף שאיכות הטיפול במוסדות ממשלתיים אינה עולה על איכות הטיפול במוסדות פרטיים."


  ישראל לוסקי ויהודית גבעון ,(2)  שחקרו את היעילות של בתי-אבות פרטיים מול בתי-אבות בניהול מוסדות ללא כוונת רווח, מצאו שבדרך-כלל אם קיים פער מחיר, הוא משקף פער איכות. כלומר, מי שגובה יותר – נותן יותר שירות לקשיש. מבחינת יעילות, לכן, אי-אפשר להסיק כי בתי-אבות פרטיים יעילים יותר.


 ברודט ובר מעלים טענה נוספת בזכות התעריף הבירוקרטי הקיים על פני תעריף שייקבע במכרז: "מבירורים שערכנו לא מצאנו מדינה אחת שנוהגת לשלם תעריפי אשפוז בדרך של מכרז מחירים... בכל המקומות האחרים לא נתבעים ילדיו של החולה הסיעודי לממן את אשפוזו בהתאם לאמצעיהם, כפי שנהוג אצלנו."  והמשמעות היא שבמדינות מתוקנות העלות הציבורית אף גדולה מאשר בישראל.

 טענתם העיקרית של ברודט ובר היא כי מכרז על המחיר יפגע באיכות הטיפול. לדעתם דווקא המצב הנוכחי, בו יש תפוסה גבוהה אך פחות מ,100%-  במחיר ממשלתי קבוע, מבטיח תחרות על איכות בין המוסדות. טענה זו מקבלת גיבוי מכמה מנהלי מוסדות שעימם שוחחתי, המציינים את מספר המקלחות היומיות, שירותים צמודים ומיזוג אוויר כגורמים מרכזיים בשיווק ובפרסום.


 חשוב לציין כי מושג האיכות כפי שהוא נמדד בידי לוסקי וגבעון הוא בעייתי. גם הם וגם המכרז הממשלתי " מודדים" איכות על-פי כוח האדם המקצועי במוסד הסיעודי. אין ספק שסוג העובדים, השכלתם וכישוריהם הם גורם חשוב, אולי מכריע, בהערכת האיכות. אבל אף אחד לא מודד גורמים מצד הביקוש: למשל מספר המקלחות, טיב המסז'ים, כמות העוף במרק ובמיוחד מידת שביעות הרצון של המטופלים או בני משפחותיהם. לוסקי וגבעון, בצדק, ממליצים שמשרד הבריאות יקבע וימדוד את איכות המוסדות השונים ויפרסם ברבים את הממצאים האלה. אבל זה חייב להתבצע אחרי שייבנו מדדי איכות הכוללים גם את דרישות הצרכן.


 ברודט ובר טועים, לטעמי, במסקנתם שהמצב הנוכחי הוא טוב, או כהגדרתם – מצב של שיווי משקל. המצב הנוכחי רק נראה כזה על פני השטח. משרד הבריאות מקצה "קוד,"  המילה הבירוקרטית לזכאות למימון ציבורי, לפי תקציב ולא לפי מצב בריאותי. התוצאה: יש עשרות בתי-אבות פיראטיים שפועלים בתת-רמה ובתת-מחיר למי שידו אינה משגת לקבל "קוד,"  או שבידו "קוד" אך אין מוסד עם מיטה פנויה באזור שבו מתגוררת משפחתו. מדי פעם פושטת המשטרה על מוסדות כאלה, אך ללא הועיל.


 מה שקורה בפועל זה שהממשלה מנפיקה "קוד" זכאות במספר שמספק תפוקה כמעט מלאה למוסדות החוקיים. בין זה לבין מצב של שיווי משקל במובנו המלא – שהצרכן מקבל את מה שהוא ראוי לו – המרחק ענק.


מדוע הממשלה מקפידה להנפיק זכאות לטיפול סיעודי במשורה?  מדוע בכלל יש תור, ונניח שהוא "קטן" כהגדרת ספר התקציב? האם יש תור לטיפול ברגל שבורה? האם יש תור מוסדר ממשלתית לצנתור? מדוע יש "קוד" לטיפול גריאטרי ואין "קוד" למימון טיפולי הפריה עבור אישה שיש לה כבר ילד?


הסיבה היא פשוטה: אמנם מדובר בטיפול רפואי לכל דבר, אבל הטיפול הזה אינו כלול בסל הבריאות של חוק ביטוח בריאות ממלכתי. והוא לא כלול כי מדינת ישראל בחרה ובוחרת כל יום לזנוח את זקניה בתקופה הקשה ביותר בחייהם: כשהם סיעודיים. כשהם לא מסוגלים להגיב או להצביע.


לא מכבר הציע שר הבריאות, יעקב בן יזרי, להעלות את מס הבריאות ולכלול את הטיפול הסיעודי ב"סל."  כפי שצוין כאן בעבר, הצעה כזו תזכה לתמיכה גורפת בציבור, ולהתנגדות גורפת בממשלה. אבל קשה להתייחס לבן יזרי ברצינות.  את ההצעה הוא העלה בתקשורת, לא במסמך שהונח על שולחן הממשלה. מפלגתו לא הציבה את העניין כאולטימטום תקציבי. בן יזרי עצמו יכול למצוא מקורות בתקציב משרדו לחיסול התור הקיים. למשל, מתוספת התקציב שהולכת כל שנה לתרופות חדשות המיועדות למספר קטן של חולים, בהרבה מקרים מבלי להאריך את תוחלת חייהם ביותר מחודשיים-שלושה.

"אל תשליכנו לעת זיקנה, ככלות כוחנו אל תעזבנו."  מילים יפות של תפילה. לא במדינתנו.


(1) דוד ברודט ואריה בר: מכרז המחירים הממשלתי לרכישת שירותי אשפוז גריאטריים. חוות דעת לארגון בתי-חולים לחולים כרוניים. מאי
 .2006(2) ישראל לוסקי ויהודית גבעון: יעילות ואיכות בבתי-אבות סיעודיים: מלכ"רים לעומת מוסדות עסקיים. מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל. יולי
 17.10.2006
שתפו:

תנו לדולר לעלות


 כמו שהדברים נראים בראשית השבוע, העניין לא ייגמר מהר. להידבר הצדדים אינם מוכנים, ולנצח בדרכים צבאיות מתברר ש"הצבא החזק במזרח התיכון" מתקשה מעט מול כמה אלפי לוחמי חיזבאללה שמוכיחים – לפחות בפעילות נגד צה"ל, אך לא נגד אזרחים – כי לפלמ"ח יש דור המשך.

 ראש הממשלה, שר האוצר ונגיד בנק ישראל הבטיחו כי המשק חסון ויכול לעמוד בזעזוע שעובר עלינו. אלה מילים יפות שאין מאחוריהן דבר. אין חיה כזו, "המשק." המשק בקרית-שמונה ובנהריה ואפילו בחיפה זה לא המשק של הרצליה ותל-אביב (נכון ליכולת הטילים שהופגנה עד כתיבת שורות אלה .(ואם העניין יימשך עוד, מן הסתם יהיו כאלה שיבינו שמאזן הכוחות אינו מה שחשבו – ויעזבו. יהיו שיעזבו דרומה, ויהיו שיעזבו החוצה.

 השאלה היא מה המדיניות הכלכלית הנדרשת לתקופה כזו. אתחיל עם מה שנראה כנושא המיידי ביותר: הריצה של שער החליפין, כלומר הפיחות המהיר. הפיחות, כמו גם עליית מחיר הנפט הגולמי, נתפסים כמחוללי אינפלציה, עניין שכרגיל צריך לטפל בו. ובכן, הפעם לא צריך. למעשה, אסור. שער החליפין שלנו היה נמוך מדי לפני האירועים, וטוב שמשהו גורם לו לנוע מעלה. אם במהלך השבועות הקרובים מחיר הדולר יעלה ל5.80- שקלים, זה בסדר גמור. זו זאפטה שצריך לספוג בלי להניד עפעף מוניטרי, כלומר בלי להעלות את הריבית.

 במקביל, כבר עכשיו צריך להתנער ממחדל ארוך שנים ולהכין את "מס תנועות שער חליפין," או בהגדרתו המקצועיתמס ג'יימס טובין, על שם הכלכלן שהמציא אותו. המס מוטל על כל דולר נכנס ויוצא ,ומטרתו לצמצם את תנודות השער. היה והמצב יתחיל להיות חמור יותר, הן במהירות שינוי השער והן ברמתו, יופעל ה.Tobin tax-

  בתחום התקציבי נדרשות שלוש החלטות מרכזיות, כולן קלות לביצוע: הראשונה – לבטל כל הפחתת מס שתוכננה השנה או לשנה הבאה. לא מורידים עוד פעם את המע"מ, לא מפחיתים מס חברות את התקציב הכולל של הממשלה, כלומר את מה שנותר ל,2006- בסכום של 2 מיליארד שקל. כל התוספת תיכנס לרזרבה ותיועד לדבר אחד בלבד: תשלום עבור נזקים. למשל, אובדן הכנסה של מי שיושבים במקלטים, לא מייצרים, לא קוטפים פרי, לא מעבדים את האדמה. זה יהיה הייעוד היחיד של הכסף, שמקורו בהחלטה שכבר התקבלה בהסכם הקואליציוני – להגדיל מדי שנה את תקרת ההוצאות המותרת ב1.7%- במקום ב.1%-

  ההחלטה השלישית הנדרשת היא לבטל את כל התוכניות לשינויים (הגדלות) תקציביות בתקציב 2007 הנובעות מאותה החלטה – העלאת תקרת ההוצאה. ב.1.7%- כל הרעיונות הטובים שגובשו בהסכם הקואליציוני יוקפאו בינתיים. התוספת לסכום הכולל תמשיך לשבת ברזרבה התקציבית, לא תחולק, ותחכה לימים שקטים יותר. במקביל יבוטל הקיצוץ המתוכנן של 2 מיליארד שקל בתקציב הביטחון, אבל לא יוסיפו אגורה למימון המלחמה. המשמעות היא שמערכת הביטחון תצטרך לפעול כאילו התקציב שלה יקוצץ בשנה הבאה ובשנים שלאחר מכן, כדי למצוא מקורות כספיים למימון הוצאות המלחמה – אם יש כאלה. זה אומר שאם מלאי הפצצות בחיל האוויר יורד, והצבא מזמין עוד פצצות, הוא צריך לצמצם בחגיגות שחיל האוויר עושה כל שנה, או בביגוד מיותר, או במכוניות פרטיות, או במשרתי קבע שמנים שאפשר בלעדיהם.

 המשמעות העיקרית של מהלכים שכאלה: לא צריך להעלות ריבית ולא צריך להטיל מסים. צריך לחרוק שיניים.

18.7.2006
שתפו:

תמריץ להעלאת שכר


 איגוד לשכות המסחר הציע לאחרונה שינוי בחוק עידוד השקעות הון, ולפיו מפעל שקיבל מענקים, השקיע והרוויח, ישלם למדינה תמלוגים. קצת קשה להבין מדוע רק מקבלי מענק שדרכם צלחה נדרשים להחזיר כסף ציבורי, ולא גם מקבלי הטבת מס. אבל אם מישהו לוקח ברצינות את ההצעה הזו, ויש לה יתרונות ברורים, הגיע העת לתקן את הטעות הגדולה שבחוק: אי-טיפוח השכר.

 המפעלים שמקבלים הטבות משלמים, כרגיל, למרבית העובדים שכר מינימום כשכר יסוד. שכר המינימום מהווה את העוגן שאליו שואף השכר. בעוד רוב העובדים שמקבלים שכר נמוך גרים בערי הפיתוח – שם ממוקמים המפעלים – המיעוט המנהל מדיר מגוריו מחלקים אלה של ארצנו. בשביל המיעוט המנהל סללו את כביש .6

  הגיע הזמן שהכסף הממשלתי יתרום להעלאת השכר גבוה בערי פיתוח. איך עושים את זה? מענק או הטבת מס יינתנו רק למי שמתחייב שהשכר המינימלי המשולם במפעלו יהיה גבוה ב50%- מהמינימום החוקי. תעשו את זה, ותראו איך כלכלת הגליל והנגב מתחילה לפרוח (אחרי שהמלחמה תסתיים.(

18.7.2006  ,
שתפו:

לתת לזכיינים לפשוט את הרגל


 הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו עוסקת בשבועות האחרונים בתוכנית הקלות לזכייני הערוצים 2 ו.10- אחרי אירועי השבועות האחרונים, והגידול בשידורי החדשות, לבטח יגדל התמריץ לסייע לזכיינים המסכנים שממילא מפסידים.

 ובכן, אסור לתת לזכיינים האלה כל הקלה, ואם הרשות השנייה תעז להקל – צריך שיימצא מי שילך למאבק משפטי כדי להילחם בהחלטה כזו של נורית דאבוש וחבריה למועצת הרשות, אם תתקבל.

 מה שצריך לעשות הוא לתת לזכיינים לפשוט את הרגל – אם הם ייכשלו. יש אפשרות שהם ינסו להתחכם ולא לעמוד בתוכניות שעליהן התחייבו במסגרת הרישיון שלהם. במקרה כזה צריך לשלול ממי שיעשה כך את הרישיון שלו. משרד האוצר תפס בשנה האחרונה שעובדים עליו במכרזים, מגישים הצעות אטרקטיביות במטרה לזכות – ואחר-כך מנסים לשנות את התנאים תוך איום באי-עמידה בהצעה. האוצר, ובצדק, החליט שדי עם זה. מי שזוכה במכרז יפעל בדיוק, אבל בדיוק מוחלט, לפי מה שהתחייב. ואם הוא לא מסוגל – שילך הביתה. וכך בדיוק צריכה לפעול הרשות השנייה. לא הקלות ולא ציפורים. מי שלא רוצה, שיפסיק לשדר.

18.7.2006
שתפו:

תנו לדולר לעלות


בעקבות מצב המלחמה החדש יצטרך תקציב המדינה לספוג הוצאות של מיליארדים, והמשק יצטרך להתמודד עם עליית הדולר .איך צריך להיערך לכך בלי העלאת הריבית וללא הטלת מסים נוספים

 כמו שהדברים נראים בראשית השבוע, העניין לא ייגמר מהר. להידבר הצדדים אינם מוכנים, ולנצח בדרכים צבאיות מתברר ש"הצבא החזק במזרח התיכון" מתקשה מעט מול כמה אלפי לוחמי חיזבאללה שמוכיחים – לפחות בפעילות נגד צה"ל, אך לא נגד אזרחים – כי לפלמ"ח יש דור המשך.


שתפו: