רם לנדס לא אהב את הביקורת שהטחתי
בדו"ח של הוועדה שהוא עמד בראשה ושעסקה בעתיד השידור הציבורי. במאמר שפירסם
טוען העיתונאי לשעבר שאני לא מבין מהחיים שלי. לא בתקציבים, לא בשכר, ולא באגרות
ובהיטלים. ומוסיף כי בושה שה"עין השביעית" פירסמה את הביקורת הלא ראוייה
שלי. הוא מקנח את משנתו בכך שאני, איך לא, דואג לחברים שלי בירושלים.
אתחיל מהסוף. אפשר להבין שאם זה היה
תלוי בלנדס ודומיו (לנדס אינו יחיד בגישה הזו) הרי לא היו איגודים מקצועיים. גישה מעניינת וראוי
היה שהעניינים ייכתבו בריש גלי, ולא כהערת אגב למאמר תגובה. זכותו של לנדס לחשוב
כך. אבל יש גם גישה אחרת ולפיה סולידריות מקצועית חיונית לשמירת זכויות עובדים ואתיקה, ואיגודים מקצועיים הם כלי
חיוני לחלוקת ההכנסה בין ההון לעבודה. לנדס, אפשר להבין, הוא בצד ההון.
ואם תהיה לעבודה תמורה הוגנת – הרווח ייקטן. חמור מאוד.
אגרה מול תקציב
לנדס גם לא אהב את ההצעה ולפיה
החלופה לביטול אגרת הטלוויזיה (שגבייתה יקרה) היא אגרת הרכב – כלי הקיים גם היום
ולנדס משבח אותו. לכאורה כאן מדובר בויכוח טכני: עשת תומך בהעלאת אגרת הרכב ולנדס, שעבד על זה חצי שנה ויודע על
מה הוא מדבר, רוצה תקציב מהמדינה.
ממש לא טכני. אם רשות שידור ציבורית
תהיה תלוייה בתקציב המדינה היא תהיה תלוייה בשלטון. זה פשוט, ברור ומובן. והיו
דברים מעולם. כל מנגנוני ההגנה שלנדס
וועדתו מקימים על הנהלת רשות השידור יעלמו ברגע שבחוק ההסדרים יהיה סעיף ובו ייקבע שתקציב
רשות השידור מקוצץ בכך וכך אחוזים. מה
שוועדת לנדס ממליצה זה להפקיר את רשות השידור לגחמות הפוליטיקאים. זה בסדר גמור אם
הכוונה היא שהשלטון הנבחר יקבע, דרך הטומי לפידים, האורי פורתים, האריה מקלים
והיוני בן מנחםים שקרן נויבך, למשל, תסולק/תקוצץ
מתכנית הרדיו שלה. כל מנהל רשות שידור שתקציבו/שמינויו תלוי בממשלה – יודע מה מצופה ממנו וינהג בהתאם. הדרך היחידה למנוע זאת היא במנגנון מינויים שלא על דעת הממשלה ובמנגנון
כספי שלא תלוי בממשלה. את מנגנון המינויים לנדס הקים. את מנגנון הכסף הוא הפיל.
מיקור חוץ לאוגדת טנקים
ועכשיו נחזור להון שממנו בא לנדס.
אני לא אהבתי את ההמלצה כי שכר עובדי רשות השידור לא יעלה על 35% מתקציב הרשות.
לנדס מאוהב בהמלצתו וחושב שאני מחנטרש. הויכוח אינו בסוגיית גובה השכר של עובדי הרשות ("החברים שלי מירושלים").
הוויכוח הוא בשאלה חשובה הרבה יותר:
האם רשות השידור תייצר. אני השוויתי בינה לבין הצבא. לשיטתו של לנדס אפשר להקים
צבא ולקבוע כי עלות השכר לא תעלה על 35% מתקציב הביטחון. איך עושים את זה? עושים
מכרז להפקת אוגדת שיריון ושתי טייסות מטוסי קרב. עושים את זה בשיטת BOT שבה הזוכה קונה את הציוד, שוכר את
העובדים/חיילים ומתחזק את המערכת למשך 25 שנה. המדינה משלמת ליזם הזוכה המאושר את
מה שנקבע במכרז. ובקיצור: מקימים חברות כוח אדם לאספקת שירותי צבא. צה"ל עצמו
יחזיק רק מטה מרכזי, מפקדה ואולי – צריך לבדוק אם זה חיוני – מודיעין.
מה רע בלגיון הזרים הזה? לטעמי זה
נהדר. ולכן הצעתי ללנדס שיתחילו עם זה בצבא ובמערכת החינוך. בחינוך, אגב, זה כבר עובד.
קרן רש"י, קרן קרב, עמותה כזו ועמותה אחרת. ובלבד שהמגזר הציבורי לא ייצר.
מי שלא מייצר מפקיר את התוצרת. ולא
רק זה: הוא מאבד את היכולת אפילו לפקח על טיב השרות שהוא קונה מהקבלנים (ראו מה
עוללו הקבלנים הפרטיים של צבא ארה"ה בעיראק). אז כן – אני בעד שהצבא ייצר את
התפוקה שלו. ואני בעד שמשרד החינוך ייצר חינוך ציבורי ואני בעד שרפואה ציבורית
תסופק בידי עובדי ציבור. וכל מי שרוצה
ביטחון פרטי, חינוך פרטי, רפואה פרטית ושידור פרטי – שיעשה כן על חשבונו, במתקנים
פרטיים, וללא מעורבות כספי ציבור.
מיקור חוץ ללנדס
אלא שלנדס שרוממות האתיקה בגרונו,
הוא בעל חברת הפקה. פרנסתו על מכירת תוצרת
שידורית לגופים פרטיים וציבוריים. אם רשות
השידור תייצר "קרובים, קרובים המהדורה השנייה" יפחת שוק הקונים לתוצרת
של לנדס. לכן זה לא מפתיע שהוא רוצה
להגביל את עלות השכר ברשות השידור. כמה פחות שכר שם, כך יותר הון ללנדסייה.
26.3.2014
