1 במרץ 2014

נוסיף עוד בנזין למדורה


אחת התיאוריות היותר חביבות על כלכלנים מהזרם הימני-מרכזי היא "ציפיות רציונליות". השורה התחתונה של התיאוריה היא שכאשר לציבור יש ציפיות רציונליות – כלומר כאשר הוא מעריך נכון את צעדיה הכלכליים של הממשלה הצפויים בעתיד - פוחתת מאוד היכולת של הממשלה לנהל מדיניות כלכלית.
אם, למשל, הממשלה מבקשת לעשות פיחות בשער המטבע, והציבור צופה את זה, הרי שהציבור ירוץ לקנות מטבע זר לפני המהלך המתוכנן. ואם הציבור צופה ייקור הקמח, הוא ירוץ לקנות ולאגור קמח וכך יתגונן נגד המהלומה המתוכננת. מתי הממשלה יכולה להצליח? רק כאשר היא מפתיעה. ובשוק חופשי, כך התיאוריה, קשה להפתיע כי לכולם יש מידע.

זה היה אחד ההסברים  של הימין שביקש להראות  עד כמה מעורבות ממשלתית היא לא רק מזיקה (לפי השקפתו) אלא גם לא יעילה. ציבור רציונלי, הצופה נכוחה את מהלכי הכלכלה, יכול להתגונן מפני כל "עוולה" ממשלתית ולטרפד אותה.
והציבור, כך מלמדת התיאוריה, לומד את כל הטריקים והשטיקים הן של הממשלה והן של אנשי העסקים ובונה לעצמו את אותן ציפיות רציונליות – כלי ההגנה האולטימטיבי נגד מעורבות הממשלה בכלכלה.

המציאות מול התיאוריה

אנשי עסקים יודעים שזה קשקוש מוחלט. הם יודעים שטמטום מוח, למשל בפרסומת, מניב תועלת – גם כאשר הצופה בטלוויזיה יודע שעובדים עליו. עשרות מחקרים הראו שצרכנים משליכים מספר שנתקלו בו באקראי, על עובדה כלכלית שהם נדרשים לה.  כך למשל צרכנים "יודעים" על מחיר מלפפון לפי –  מספר שתנפיק המכונה  להסדרת התור בבית מרקחת.

אבל "מומחי" הכלכלה מאמינים בהבלי הדת הלכאורה רציונלית הזו כי היא שיקוף של "תחרות חופשית" ו"יעילות השווקים" שהם ברית המילה והשחיטה הכשרה של כלכלני הימין.

לכן הייתה השבוע תחושת עונג כאשר אותם מומחים הופתעו מהודעת  בנק ישראל  על הפחתת הריבית מחודש מארס ואילך. וואללה, איך הצליחו לעבוד עלינו! איזו הפתעה! כל הכבוד לנגידה פלוג על מהלך מבריק! כי כבר אמרנו, לפי אותה תיאוריה מפוקפקת הדרך היחידה שממשל יכול להצליח במהלכיו היא להפתיע.

שלום לפונזי

עד כאן אלה שעשועים. מה בדבר הלחם?

ובכן, קרנית פלוג וחבריה לוועדה המוניטרית של הבנק המרכזי משחקים באש. ליתר דיוק מוסיפים בנזין למדורה.

המדורה היא מחירי הדירות, המניות, אגרות החוב. כדאי לשים לב לכך שלאחרונה יש יותר ויותר מודעות של גופים פיננסים שמבטיחים "תשואה של לפחות 5%" על ההשקעה לעומת ריבית מובטחת בשיעור של חצי אחוז לשנה שמקבל מי שמפקיד כסף בפיקדון בנקאי. כאשר מי שמשקיע באגרת חוב צמודת מדד של הממשלה מקבל תשואה של אפס או אפילו תשואה שלילית – איך זה שיש מישהו שמוכן להבטיח 5%? איזה ציפיות רציונליות יש לגוף הפיננסי הזה?

למעשה מדובר כאן במשחק פונזי. פירמידת פונזי בנויה על כך שהתשואה שמקבל "המשקיע" לא מושגת כתוצאה מרווחי השקעה. היא מושגת מכספי מצטרפים חדשים למשחק. וכך, ככל שיהיו יותר אנשים שיצטרפו ל"השקעה" כך יוכל היזם – המנהל – לשלם תשואה למשקיעים הוותיקים.

אלא שבמשחק פונזי יש תמיד חשש שהשחקנים יחליטו שהעסק מסוכן. ואם הם יתחילו לברוח, ויבקשו כספם בחזרה, הפירמידה תתמוטט. והיו דברים מעולם.

מחירי הדירות

כאן נכנס למשחק בנק ישראל. מאז 2008 יש עליה מתמדת במחירי הדירות, המניות ואגרות החוב. שיעור עליית המחירים האלה חורגת מכל מה שהיה מקובל. מכל רווח כלכלי סביר. העלייה במחירים ניזונה מהריבית הנמוכה שמעודדת אנשים להיכנס להשקעות בנכסים האלה מתוך תקווה – שמתממשת – שהמחירים של המניות ושאר הנכסים יעלו. וכך כל עוד הבנק המרכזי מעודד עוד שחקנים להצטרף למשחק – הבועה – פירמידת פונזי ממשיכה להתרחב.

זו  בדיוק המשמעות הכלכלית של הורדת הריבית שנעשתה השבוע. יש בתהליך הזה  אלמנט של התמכרות. תארו לעצמכם שהזרם הכספי לרכישת דירות יתיבש והמחירים לא יעלו ואפילו, לא עלינו, ירדו. מה יעשו הבנקים שנתנו משכנתאות לדירות? מה יעשו הבנקים שנתנו אשראי לרכישת מניות? הם ייאלצו לרשום הפסד. רק זה חסר לבנק ישראל – מפולת בנקאית.

בוועדה המוניטרית ממציאים תירוצים מגוונים מדוע בכל זאת ראוי  לשפוך  בנזין על המדורה. החשש מאבטלה. החלשות הדולר . המיתון הצפוי. גם אם כל אלה נכונים הדלק שמוסיפים למדורה הוא קטסטרופה.

תופעת לוואי למחלה: כאשר הריבית יורדת קרנות הפנסיה רושמות הפסדים. בכסף שזורם אליהן הן נאלצות לקנות אגרות חוב במחירי עתק ונכנסות לגירעונות אקטוארים.  ואז הממשלה, בכובד אחריות תהומי – שוקלת להחמיר את תנאי הפנסיה. לא מפתיע שבאמצע השבוע נודע על כוונת הממשלה להעלות את גיל הפרישה מעבודה מ – 67 ל – 70. הא בהא תליה.

על מדורה שופכים מים, לא בנזין.
26.2.2014