30 במרץ 2014

להתברבר ולהתחשמל



רוב הדירות מחוברות לרשת החשמל תחת מגבלה של שימוש בהיקף 25 אמפר. מי שצורך יותר חשמל ולא מעוניין להסתכן בניתוק הזרם יכול להזמין מחברת חשמל (חח"י) חיבור של 40 אמפר או חיבור תלת פאזי. בשביל זה משלמים.
חבר שלי בחר באופציה הראשונה, והזולה יותר. שילם מה שנדרש ובחח"י הודיעו לו שהעבודה תתבצע  ביום, בשעה.  ואכן, בשעה היעודה צלצל הפעמון ושני טכנאים מצויידים בטנדר אימתני התייצבו ושאלו: "איפה הפיוז"? האיש הוליכם פיוזה, הם פתחו את קופסת החיבור, הבריגו החוצה את הפיוז הקיים, שלפו מתיק צד פיוז חדש, הבריגו אותו למקומו ובזה תם העניין.

דקה עבודה, שני טכנאים וטנדר אחד. כל מי שמכיר את חח"י יודע שאם יש בה חוסר יעילות הוא מצוי בדיוק כאן: במערכת חלוקת החשמל, כמו שכל מי שמכיר את חח"י יודע שבכל הקשור ליעילות הרי זו קיימת במקום שבו מייצרים חשמל: בתחנות הכוח.

מייעלים את היעיל

אלא שהוועדה הציבורית שהקימו שרי האוצר והאנרגיה בחרו לייעל את חח"י דווקא בתחום שבו היא מצליחה. לפי המלצות ועדת יוגב, תחוייב חח"י למכור תחנות כוח שלה לגורמים פרטיים כך שבעוד כמה שנים 42% מייצור החשמל יהיה בידיים פרטיות. ועוד המליצה הוועדה כי רוב התחנות שיישארו יועברו לחברה-בת. מה שיספק, כמובן, פרנסה טובה לעוד מנהלים ודירקטוריונים והפגנת יעילות כפי שנמצאה אצל מי שדאגו שנים הרבה לתספורות לכסף ציבורי שהושקע בעסקיהם הפרטיים. וחוץ מתחנת כוח גרעינית – יעד מובטח למתקפת טילים - ייאסר על חח"י להקים תחנות כוח.

ההגיון של הוועדה עבד כך: כל מה שיעיל וזול – יימכר. כל מה שיקר ולא יעיל – יישאר בידיים ציבוריות.  יש בזה הכל חוץ משכל כלכלי. כי אם המגזר הפרטי יעיל כל כך למה לא נותנים לו לנהל דווקא את מה שלא יעיל וטעון תיקון?

זו סתם קלקלה ועדתית.

המחסור והתחזית

איך מביאים למצב שבו 42% מייצור חשמל יהיה פרטי? ואם לא יהיו מי שיקנו את תחנות הכוח הקיימות במחיר סביר? ומה אם לא יהיו יזמים שיבקשו להקים תחנות חדשות הנדרשות כדי לספק צריכה עתידית? מי אחראי לצרה המחשמלת שיכולה ליפול על המדינה בגלל העדר כושר ייצור של חשמל? בניגוד לחיטה ולדלק אין דרך לייבא חשמל בצ'יק צ'ק. ההחלטות על כמות החשמל שתיוצר כאן בעוד חמש שנים יתקבלו השנה. רק הליכי אישור שימוש במקרקעין לוקח כמה שנים. ומה על הרכישה וההקמה?

כאן ההמלצות של הוועדה הן בבחינת חוסר אחריות ציבורית. אין בהמלצות כל מנגנון שיבטיח שיהיה חשמל. יש משחקי לגו בין בעלות מסוג אחד לבעלות מסוג אחר. יש משחקי מחירים בין המחיר שתקבל תחנה פלונית עבור חשמל שתייצר (או תימנע מלייצר) בשעה 2200 ביום חמישי של סתיו. את תחנת רדינג בתל אביב ואת תחנת חיפה סוגרים. ובמקומם?  ב- 2025 חח"י תקים תחנת כוח גרעינית (ונראה מי יספק תחנה כזו למדינה שמסרבת לפיקוח בינלאומי על כורים גרעיניים לצורכי "מחקר"). והפתרון המחשמל ביותר: "החברה תגיע ליחס יציב של הון עצמי לסך המאזן בשיעור של 35% עד לשנת 2025."
פחחח.

בכל זה לא מוזכר  בעל בית חשמלי שיש לו את התפקיד הפשוט לכאורה:  לדאוג שיהיה חשמל.

איך חברי הוועדה מתמודדים עם זה? באמצעות תחזיות. בדו"ח עמודים רבים שמראים כי לאורך כל השנים יש די רזרבה חשמלית. עובדה: הם עשו תחזית. ואם לא יהיה חשמל? אז תבואו בתלונות לתחזית. היא מדעית להפליא.

תחזית הכסף

ומה יהיה על מחיר החשמל? לא רק שיהיה די חשמל, קובעים חכמי הוועדה,  אלא שמחירו אפילו יורד. איך? עושים תחשיב. ומאיפה יהיה כסף לשלם פיצויים לאלפי עובדים שיפוטרו? מהקופה הציבורית. האם תשלומי הפיצויים ידועים ומוסכמים? על זה אין מילה. אז אולי הפיצויים יהיו יותר גבוהים מ"התייעלות"? אולי, אבל אין אפילו בדל תחשיב. כי לא צריך תחשיב כאשר יש "תחרות". ומה קורה בעתיד הוורוד כאשר חלוקת החשמל – הלא יעילה – נשארת כמונופול שיסחוט את יצרני החשמל? אלוהים גדול. הרי גם היום מחיר החשמל מפוקח והתוצאה בפועל היא גידול מוטרף בחובות של חח"י. אז מה הערבות שב – 2025 זה ישתנה? בוועדה לא דנו בנושאים קטנוניים שכאלה.
 25.3.2014