הרעיון המקורי היה לכתוב על הסינימה סיטי ועל ראש
העיריה שניצח את הבחירות בזכות קולותיהם של רוב החילוניים ששוב ספגו ממנו יריקה
בפרצוף. הם תמכו בו מול המועמד של ש"ס, מתוך האמונה שהוא יתמוך במאמצים לשמר
בירושלים שאריות של חברה אזרחית מודרנית מול הכפיה הדתית שעוצבה בידי שני קודמיו. אלא
שבמחשכים רקח עיסקה עם אגודת ישראל ומשניצח הודיע כי הסינימה סיטי לא ייפתח בשבתות.
לכאורה, לא מטעמי דת. פשוט, בעל הקרקע, משרד
האוצר, מתנגד. משהתברר כי אין התנגדות כזו, היה מצופה מראש עיריה הגון להודיע כי
הוא חוזר בו מהסגירה. אבל ציפיות לחוד והגינות של ראש עיריה לחוד.
ואז צילצל הטלפון.
ג'מיל התעניין אם גם אצלי אין
מים. כאשר העיריה מבקשת להפסיק את אספקת המים היא מודיעה מראש. שאלתי האם קיבלו
הודעה כזו? ממש לא. התפוצץ צינור? הצינור יבש, הסביר. אולי תבוא לראות.
ג'מיל גר חמש דקות מתחנת הרכבת הקלה שבגבעה
הצרפתית. ירושלמי למהדרין. כחובב הליכה ושומר בטיחות ביקשתי לצעוד על המדרכה. כאשר
הגעתי לראס חמיס גיליתי שאין מדרכה. לא נורא, אמרתי לעצמי, אלך על הכביש. אמנם צפוף
ומלא מכוניות, אבל גם במחנה יהודה, פה ושם, אין מדרכה. אחרי 50 מטר נגמר גם הכביש.
אין רחוב, רק דרכי עפר.
העדפה מתקנת לפלסטינים
ראש העיריה יודע שאצל תושבי ראס חמיס, שכונת השלום
וראס שחאדה יש יחס מיוחד לאדמה. לכן הוא "חוסך" מהם מדרכה וכביש. ומעצמו
חסך השקעה בתשתיות ואת שכרם של עובדי התברואה. וכי מה ינקו אם אין רחוב?
במקום עצים מעטרים את ה"רחובות" שקיות
פלסטיק צבעוניות ושאר פריטי אשפה שגם בשכונת בית הכרם, שבה גר ראש העיריה הנוכחי,
אנשים משליכים. רק ששם העיריה דואגת לנקיון. לפתע נשמעה המולה. מאות ילדים שועטים
בדרכי העפר. פעילות מאורגנת כלשהי? שאלתי את ג'מיל. לא, סתם חוזרים מבית הספר. כ-
80,000 תושבים חיים בשכונות, פעמיים עפולה, ולכולם בית ספר ממלכתי אחד. אלפי
הילדים חוזרים מבתי ספר, רובם פרטיים, בשכונות אחרות של ירושלים. לא נורא. ההליכה
טובה לבריאות. אבל לא לבריאותם של של ילדי בית הכרם שבית הספר שלהם נמצא 200 מטר מהבית.
ואז נשמע קול רחש. אני ניגש למקור ושומע מנוע
חשמלי פועם ברטט. מה זה? משאבה הדוחפת מים למיכלים על הגג. הביטו וראו. לראש
העיריה אין משאבה כזו וגם לא מיכל על גג. וכאן יש גם מיכל וגם משאבה. ועוד אני
מתפעל מההעדפה הזו אני רואה את המיכלית. כל הכבוד לעיריה, חשבתי. היא מביאה מיכלית
מים לתושבים. בחלום הלילה. הדיירים הזמינו מיכלית על חשבונם. כל קוב עולה 70 שקל.
ככה זה. גם מוני מים לא היו, ואין.
כאשר נשאלה העיריה מדוע אין מים בשכונה הסבירה כי
המשטרה לא מספקת הגנה לעובדי מחלקת המים. תחת לחץ עתירה לבג"צ הופיעו לפתע העובדים עם הציוד להנחת צינור חדש. בלי ליווי שוטרים, שהתברר
שכלל לא נחוצים. 4 צול, הסביר בגאווה עובד תאגיד המים. ומי שמתמצא יכול רק לצחוק מהבדיחה
המימית.
לא מדרכה, לא בתי ספר. לא כביש, לא מים. אבל יש משאבה.
אבק ולכלוך. זו מורשת ירושלים שעוצבה בידי אהוד אולמרט, אורי לופליאנסקי ולהבדיל
עתה – ניר ברקת.
30.3.2014
(המאמר פורסם ב"ידיעות אחרונות" ב
1.4.2014)
