"אנחנו לא פושעים" זעקו מנהלי
מונופולים כלפי ח"כ אראל מרגלית במפגש בין תעשיינים למחוקק. התעשיינים
התקוממו נגד הצעת חוק שיחייב מונופולים פרטיים לחשוף את רווחיהם. מנכ"ל קוקה קולה, איציק תמיר, אמר "אין סיבה שאנחנו
כחברה פרטית נחשוף את הרווחים שלנו, למה, פה זה רוסיה הקומוניסטית? המחירים שלנו
לא יותר גבוהים מבחו"ל"
פשע היא מילה המקושרת לפלילים. והשיחה הזו אינה
עוסקת בפלילים. היא עוסקת בזבל: חוקי אבל מסריח.
פחית קוקה קולה, למשל. החברה המרכזית למשקאות
אינה לבד בייצור משקאות מוגזים. יש עוד יצרנים בשוק כמו טמפו, למשל. מי שלא אוהב
קוקה קולה (של החברה המרכזית) מוזמן לשתות פפסי קולה (של טמפו).
החברה המרכזית קיבלה זיכיון לייצר ולשווק בישראל
קוקה קולה. טמפו קיבלה זיכיון כזה לייצור ושיווק פפסי. משמעות הזיכיון היא שבאופן מופלא
אין יבוא של קוקה קולה מפלסטין או מירדן. ושלא תחשבו שמחירה של פחית קולה בירדן או
בפלסטין זהה למחיר הנוהג כאן. בפלסטין נמכרת הפחית בערך בחצי המחיר ובירדן בשמינית ממנו.
פער מחירים כזה מזמין יבוא מירדן לישראל. המרחק
קצר והובלת המטען לא יקרה במיוחד. זה לא קורה. אפילו מתוצרת המפעל הפלסטיני שקרוב
יותר לירושלים מאשר המפעל הישראלי, אין מוכרים בישראל. איך נוצר הפלא העיסקי הזה?
איך זה שאף אחד לא עלה על הרעיון?
זכיינות = מונופול
קוקה קולה וטמפו אינם חריגים בנוף
"התחרותי" של ישראל. כמעט כל מותג בינלאומי נמכר כאן בזכיינות בלעדית, כלומר
במונופול. ההצלחה העיסקית של מונופול פרטי אינה נובעת מתכנון עיסקי מזהיר. היא
נובעת מתחמון עיסקי מעיק: יצירת מונופול מכוח הסכם זיכיון.
כמה להג נשפך בשיח סביב "תחרות"? איזה
זעם מופנה כנגד חברת חשמל? וכמה קללות כלפי עובדי הנמלים? כבר עשרות שנים שיכול כל
אדם לייצר חשמל בישראל. בשנים האחרונות קמו כמה יצרנים אבל אף אחד מהם לא הקים רשת
חשמל לשיווק תוצרתו. לנמל אשדוד יש חלופות בנמלי חיפה,עקבה ואילת. כמה סחורה עוברת
שם כדי לעקוף את הנמל על עובדיו הסוררים? אבל יש שקט תעשייתי ותקשורתי סביב אי
היבוא של משקאות קולה מיצרנים קרובים שפערי המחירים בינם לבינינו הם ענקיים.
תחמון בינלאומי
מי שמארגן את המונופולים הפרטיים האלה הם היצרנים
הבינלאומיים. הם התחמנים ביחד עם שותפם העיסקי בכל מדינה. קוקה קולה הבינלאומית
חותמת הסכם זיכיון עם קוקה קולה המקומית שמייצר מונופול – והממונה על הגבלים
עיסקיים יושב בשקט. שר המסחר ישן. הכלכלנים המקצועיים לא רושמים שיש כאן בעיה.
ואפילו אלה המתבכיינים יום ולילה על "יוקר המחייה" לא תוהים כמה ספקי
נעלי אדידס יש בישראל, ואיך זה שלרוב יש רק אחד: והוא המונופול הפרטי. רובנו אפילו
לא מכיר את התחמנים האלה בשמותיהם. אבל שר התחבורה תוקף ללא הרף את אלון חסן שהוא
ממש לא מונופול. אותו שר שלא שואל את עצמו איך זה שיש רק יבואן אחד של רנו בישראל,
וכך גם פולקסוואגן וטויוטה והרשימה ארוכה מהגלות.
ואם מישהו חושב שחלוקת הזיכיונות לעסקים קטנים,
כמו קפה לנדוור לדוגמא, מתנהלת באופן שונה – טועה. באופן מפתיע לא תמצאו שניים
כאלה במרחק קטן מכמה קילומטרים זה מזה. זה מונופולצ'יק שניתן בזיכיון בלעדי. ככה
מתנהלת "תחרות".
ככה נוצר היוקר.
14.4.2014
(המאמר פורסם ב"ידיעות אחרונות" ב –
17.4.2014)
