מה ההבדל בין קיצבת זיקנה לקיצבת נכות ולקיצבת
ילדים? שתי הקיצבאות הראשונות מועברות ישירות לאלה שלהם הן מיועדות – קשישים ונכים. אך קיצבת הילדים, כמו גם מענק
לידה, לא ניתנת לילדים אלא להוריהם. מה שמעלה את החשש שהילדים הם לא בהכרח מי
שנהנים מהכסף הציבורי. יש הורים שמשקיעים את הכסף בילדים, ויש שלא. בנימין נתניהו, כאשר כיהן כשר אוצר לפני כעשור,.
האמין שהקיצבה מעודדת זוגות ללדת ילדים
כדי לייצר לעצמם הכנסה. לפיכך יזם, והכנסת אישרה, קיצוץ דרמטי בקיצבאות ילדים.
נתניהו לא לבד. חתן פרס נובל כלכלה, גרי בקר, זכה
לפרס המכובד בזכות מחקרים שמצאו שכאשר
זוגות מחליטים להביא ילדים, הם שוקלים בין
מספר ילדים ל"איכותם". המרבה בילדים, גרס הנובליסט, בוחר על פי רוב,
להשקיע פחות בכל ילד ובכך מפחית מ"איכותו"
– איכות הנמדדת למשל בהשכלתו ובהכנסתו
העתידית.
ילדים זו ברכה?
בקר פירסם את מחקרו בשנות ה – 70' ועורר סערה.
"ילדים זו ברכה" היה מוטו מוכר, במיוחד אצל דתיים מכל הדתות. לא ייתכן,
טענו המתנגדים שהורים שוקלים בין כמות לאיכות.
ילד הוא לא מוצר. כאמור, הוויכוח לא הסתיים ואולי לא יסתיים לעולם. נתניהו עצמו,
הפך מחסיד ההשקפה התועלתנית של בקר למי שמזגזג בקיצבאות ילדים על פי רצון שותפיו
הקואליציוניים. כאשר החרדים בפנים – נתניהו מגדיל את הקיצבאות כשהם בחוץ – מקטין.
גם המחקר לא קפא על שמריו. רוב החוקרים מוצאים קשר שלילי בין כמות לאיכות.
ככל שיש יותר ילדים במשפחה, כך פוחת הסיכוי של כל ילד נוסף ל"איכות". לכן אפשר לראות במנגנון קיצבת הילדים ומענק
הלידה הנוהגים בישראל מעין ניסיון של המדיניות הציבורית לכפר על עוולות ההולדה
המשפחתית. אם ההורים מזניחים יחסית את הילד החמישי (בהשוואה לראשון) באה הממלכה
ומסייעת להורים – בכסף – לתקן את המצב. זה ההיגיון מאחורי הגדלת הקיצבה עם הגידול
במספר הילדים. עניין שגם יאיר לפיד
ומפלגתו לא נסוגו ממנו.
אבל, כאמור, הכסף לא ניתן לילדים אלא להורים וכלל
לא בטוח שהכסף מגיע ליעדו. לכן יש המעדיפים – זו גישת השמאל - לתת לילדים את הקיצבה
בעין: ביגוד, חוגים, מזון בבית ספר, תחבורה חינם ועוד, ולא דרך ההורים.
ההורים והמורים
מחקר חדש (*), שפורסם כעת בכנס השנתי של האגודה
המלכותית הבריטית לכלכלה מציב סימן שאלה על עידוד הילודה. חוקרות מאוסטרליה בדקו
ילדים והישגים במבחנים (דמויי המיצ"ב הישראלי) על פי גודל המשפחה. כפי שניצפה
בעבר ילדים שלישיים, רביעיים ויותר משיגים במבחנים האלה תוצאות גרועות בהרבה
מילדים במשפחות מעוטות ילדים. אבל זו הצרה הקטנה יחסית.
החידוש במחקרן של דבורה קוב-קלארק וג'ולי מושיון
הוא בבדיקה של עמדות ההורים והמורים לגבי ילדים ממשפחות מרובות ילדים. מורים
שמזהים ילד כזה בכיתה, מניחים מראש שהילד יהיה פחות מוצלח ולכן משלימים עם העובדה
שהישגיו פחותים.
מה שמפתיע במיוחד היא עמדת ההורים. אלה נוטים
להכחיש את הכשלון האבייקטיבי לכאורה במבחנים. כלומר כאשר ילד ראשון חוזר הביתה עם
ציון נכשל ההורים מתעניינים, מגיבים ובעוצמה. וכאשר ילד רביעי חוזר עם אותו ציון – הם
מתעלמים.
ואם זה המצב, אם ההורים עצמם לא מתפקדים כראוי,
מדוע שהמדינה תעודד את הילודה וההולדה של
מי ששיש סיכוי גדול שהוריהם יזניחו אותם?
13.4.2014
(*) The Impact of Family Size on School Achievement: Test Scores and
Subjective Assessments by Teachers and Parents
Deborah A. Cobb-Clark1,2 & Julie Moschion1
1
Melbourne Institute of Applied Economic and Social Research
University of Melbourne
Vic 3010, Australia
d.cobb-clark@unimelb.edu.au
moschion@unimelb.edu.au
(המאמר פורסם ב"ידיעות אחרונות" ב - 23.4.2014)
