עכשיו, משנראה שיש הסדר, אפשר להמשיך ולטאטא את
העניין מתחת לשטיח. הוצאת כתר, אולי במשותף עם רשת קרביץ, רוכשת את הבעלות על
סטימצקי – רשת חנויות ספרים הגדולה במדינה. כך וכך גרושים שולמו, אם שולמו בכלל.
המוכר, קרן מרקסטון "אכל אותה" עם הפסד של כ – 200 מיליון או משהו כזה.
אז איפה השטיח ואיפה הלכלוך?
לכאורה ביזנס כרגיל. קרן מרקסטון היא גוף פיננסי.
כזה שמגייס כסף מאנשים שיש להם ומשקיע אותו בעסקים – תמורת רווח, כמובן. הרווח,
אחרי ניכוי הוצאות, מועבר לאותם משקיעים. מרקסטון, התברר ולא בפעם הראשונה, לא ממש
צלחה. מי שהשקיע בה לא ראה תשואה חיובית. מי שניהל אותה התעשר. אז מה חדש?
איך קונים בכסף של אחרים?
כאשר מרקסטון קנתה את סטימצקי המחיר היה 200 מיליון
ולמרקסטון לא היה את מלוא הסכום. אפשר היה לתהות בזמנו מה פתאום סטימצקי שווה מחיר
שכזה, אבל מה הדיוטות מבינים בעסקים? המאון מבין והראייה הוא שמנהלי הקרן, חברים
במאון, אכן התעשרו.
חזרה לעסק: למרקסטון לא היו 200. אז הם
"ביקשו" מסטימצקי שייתן להם 100 שאותם לווה סטימצקי מבנק. וכך היה. אלא
שעל הלוואה צריך לשלם ריבית ולסטימצקי אין מספיק רווחים, וכך נקלעה רשת הספרים
לבוץ ההפסדים המוכר.
האם נוחי דנקנר שקנה את איי.די.בי שילם מכספו?
האם לב לבייב שקנה את אפריקה ישראל עשה אחרת? האם אילן בן דב שקנה את פרטנר נהג
בדרך שונה? לא, כולם עושים את זה. במקרה
של דנקנר ולבייב הציבור נאלץ לשאת בנטל באמצעות תספורת שהציבור כלל לא ביקש אך
נאלץ לתת מכספו. אבל דנקנר חי לא רע. ובחברה לישראל – שעושה בימים אלה תספורת
בחברת הספנות צים – ובאפריקה ישראל חיים אפילו מצויין. ככה עובד ביזנס ישראלי: בעל
ההון הוא לא ממש בעל הון משלו. הוא בעל זכות שימוש בכספי ציבור.
במקרה של סטימצקי, ככל הידוע, הציבור לא גוייס
למערכה. אמנם היתה סכנה, ואפשר שעדיין קיימת, שהבעלים החדשים יעשו
"התייעלות" – כלומר יפטרו עובדים. כי בכל זאת צריך לשלם את הריבית ואת
הקרן על הכסף שנלקח בהלוואה מבנק. אבל מה הם כמה עשרות עובדים מול יעילות השוק
הקפיטליסטי, התחרות בענף הספרים ושאר הבולשיט הכלכלי השולט.
הלקח שלא יילמד
אפשר לחשוב על שני עניינים לתיקון עולם: האחד,
גוף עיסקי שמעביר בעלות לא יוכל להגדיל את חובו במשך השנתיים הראשונות לבעלות
החדשה. וכך, כאשר יבוא עוד איזה ילד של דנקנר לרכוש את תאגיד "זבלה פיננסית
לעם" הוא יעשה זאת מכספו, לא מכספינו. וכל עוד לגוף עיסקי יש חובות, ולא חשוב
למי, הוא לא יוכל לשלם שכר מעל 30,000 שקל, ולא יוכל לחלק בכלל דבידנדים לבעלי
מניות. רק כאשר ימחוק כל חובותיו יוכל לצ'פר את מנהליו ואת המחזיקים במניותיו.
השני, הקשור לספרים, עוסק בלימור לבנת וחברי כנסת
נלהבים יתר על המידה, שחוקקו את חוק הספרים שמטרתו להגן על הסופרים ועל
המו"לים. כעת כאשר שתי רשתות הספרים
הגדולות הן בידי מו"לים - טייקוני הספרים מכאן ולהבא - אפשר למחוק את החוק
המטופש מספר החוקים. צריך להתיר לטייקוני הספרים להתקוטט במבצע 8 במחיר 2 או להפך,
ולחייבם רק בדבר אחד: מכל ספר שיימכר יועברו 10 שקלים לסופר. הוא והיא היחידים הראויים
להגנה על הכנסתם בתחום הזה.
27.4.2014
