זה עניין נדיר יחסית. כרגיל שביתות הן עניין של דעה, של עמדה פוליטית. ובאווירת הימין השורה על כלכלתנו, שביתה כרגיל נמדדת לשלילה. בטלוויזיה לעולם תראו את הנוסעים “המסכנים“ בשדה התעופה מול “הבריונים,“ שהם השובתים.
הפעם, כך זה נראה, הכל מסכימים שהעובדים נטולי השכר צודקים. אלא שהאהדה הגורפת לא מניבה את האצבע המאשימה. עובדה: התעשיינים והסוחרים רצו לבית הדין לעבודה להוציא צו נגד השובתים במקום לרוץ למשטרה בתביעה להכניס את שרי האוצר והפנים למעצר על הנזק שהם גורמים.
כן, בסיפור הזה הרעים הם בהחלט ראשי השלטון. זה מתחיל עם השלטון העירוני ומסתיים עם השלטון המרכזי. כך זה עובד:
יש הרבה, יותר מדי, רשויות מקומיות בגירעונות כרוניים. הן בגירעונות גם אחרי שהממשלה מעבירה להן סבסוד. הסיבה העיקרית לגירעונות הללו היא שראשי הרשויות מסרבים לעשות את מה שנדרש: להתאים את ההוצאות להכנסות. כל ראש רשות מקומית אמור לייצר סדרי עדיפויות. בראש ובראשונה, מים וביוב. אחר כך בריאות הכוללת מניעת זיהום ופסולת. כל השאר, כולל חינוך, מצטרף לרשימה רק אחרי שני הסעיפים האלה. אלא שראשי הרשויות נדיבים עם הבוחרים או קבוצות לחץ. הם מוציאים את שאין להם, בתקווה — ולרוב זה עובד — שהפריץ ישלם. ואכן ההירשזונים והבראונים לדורותיהם ממשיכים במשחק המאוס הזה, שאפשר לנהל אותו אחרת.
הכלי המרכזי שיש בידי הממשלה זה לזרוק את המופקרים החוצה. שר הפנים שרואה רשות מקומית גירעונית חודש אחד — מוציא אזהרה. אחרי חודשיים — נזיפה. אחרי שלושה חודשים הוא יכול, וצריך, להעיף את המנהל ולמנות תחתיו מנהל אחר. קוראים לזה ועדה קרואה או בשם דומה.
תראו מה קרה לממשלת אולמרט-הירשזון-בראון רק לאחרונה. הם הזרימו מאות מיליונים לרשויות מקומיות בצפון כפיצוי על נזקי המלחמה. כמובן, כך זה אצל השלישייה הזו, אין ולא היה קשר בין הכסף שהועבר לבין הנזקים שהיו. כי אם היה קשר — לא היה צריך כסף. איך אני יודע? כי החוק קובע שמס רכוש נותן פיצוי לנזקים. לכן כל החצי מיליארד ששולם היה לא ראוי ולא לעניין. שיהיה.
אלא שכבר שנה יש רשויות שלא משלמות שכר. יכולים היו האולמרט-הירשזון-בראון להתנות את המתת בהסדרת השכר. הם לא רצו. כי באמת זה לא מזיז להם. הם לא רואים עצמם אחראים. הם יתנו כסף לראשי רשויות פושטי רגל ולא יכריחו אותם לעשות סדר בביתם.
די מגעיל ששרגא ברוש מהתעשיינים ואוריאל לין מהסוחרים רצים לבית הדין לעבודה לעצור את השביתה. הם היו צריכים לארגן שביתת הזדהות של בעלי עסקים כנגד השלטון המקומי והמרכזי, שמתעללים בעובדים. אלא שהברוש והלין רואים שביתה — והם רצים לנבוטים. הם לא מכירים צדק ושכל ישר. רק אלימות נגד עובדים.
את שני אלה קל ללמד לקח. הנה הצעה לחברי כנסת התוהים מה הם יכולים לעשות במצב הנוכחי: חוק שיקבע כי חוב שכר (ולמס על השכר ולתשלומי הפנסיה בגין השכר) זוכה לקדימות כנגד כל חוב אחר. כולל חוב לבנק ולמי שמכר כיסאות לריפוד ישבנם של ראשי רשויות מקומיות. או אז ילמדו בוחרי ברוש ולין את הלקח הראוי: שלא רק מסתכלים כל אחד על הקופון שלו. יש גם צדק ויש גם עוול. ובדילמה הזו בוחרים בצדק, לא בנבוט.
שר הפנים אחראי בעיקר בגלל שהוא לא מפטר את המועלים בשכר עובדיהם. שר האוצר אחראי כי הבטיח הסדרים כספיים — ולא קיים. הכל יודעים על מאבקי הפקידים הבכירים באוצר: החשב הכללי נגד הממונה על התקציבים ונגד הממונה על השכר. תירוצים נכונים וקלושים שמעידים שאין בעל בית. כלומר הירשזון לא מתפקד.
הזעם צריך להיות מופנה כנגד שני אלה .
30.11.2006
