הזוהר שעטף את האיגודים המקצועיים דעך עם השנים, בין השאר, משום שאלה חדלו להתעסק בנושאים שמעניינים את כלל העובדים והתמקדו רק בתנאי העבודה במקום מסוים. אבל את שיא הניכור מדגימה ההסתדרות הרפואית
לא מכבר שיגר מזכיר קונגרס האיגודים המקצועיים בבריטניה מכתב לראש הממשלה. הנושא: השמועות כאילו מתכוונת הממשלה להתקפל מתוכניתה לאסור לחלוטין עישון בפאבים.
האם במדינת ישראל יש סיכוי כי עופר עיני, יו"ר המחלקה לאיגוד מקצועי בהסתדרות, ידרוש מהממשלה לפעול בנושא שכזה? עובדי מינהל מקרקעי ישראל מסרבים להיכנס לבניין משרדים חדש שנבנה עבורם בקרית הממשלה בירושלים. הסיבה: חשש, כנראה מוצדק, לקרינה ממתקן של שנאי חברת חשמל בבניין סמוך.
האם עובדי מינהל מקרקעי ישראל טוענים שעל הממשלה להימנע מלהכניס לבניין כל אדם? האם הם יתנגדו אם עובדי האוצר יעברו לבניין ספוג הקרינה?
אנגליה אינה מופת של איגודים מקצועיים. גם שם, כמו כאן, האיגוד המקצועי בנסיגה. שיעור העובדים המאוגדים בישראל מגיע כיום ל– 30%-בערך מחצית מהשיעור לפני 40 שנה.. במגזר הפרטי האיגוד המקצועי, למעשה אם לא להלכה, כמעט שלא קיים.
האיגוד המקצועי איבד מזוהרו, בין השאר, משום שחדל להתעסק בנושאים שמעניינים את כלל העובדים או את כלל הצרכנים והתמקד רק בתנאי העבודה במקום מסוים. עמיר פרץ ועופר עיני לא מעלים על דעתם לדרוש מהממשלה איסור עישון, הטלת מס על כולסטרול למניעת מחלות לב, או לקרוא לסגירת מפעל בגלל הביוב המזהם שלו.
מוותרים על סולידריות
ראו מה בחרו ועדי העובדים לקנות לחגים. מה שוועדי עובדים עושים זה להביא למקסימום את התועלת לעובד מהתמורה הכספית של השי-לחג. ואם זה כרוך בייבוא של פרוות מסין – למה לא? ומה עם העדפה לתוצרת הארץ ולתעסוקה ישראלית? על הסולידריות הזו – מוותרים.
מה שקרה עם השי לחג מייצג את הפן המרכזי של התנוונות האיגוד המקצועי. האיגוד המקצועי, ובמובנים רבים גם בית הדין לעבודה, "קנה" את האידיאולוגיה של בעלי התעשייה, בעלי ההון – של הצד השני במתרס המעמדי. הפסיקה המקובלת של בית הדין לעבודה מקבלת במלואה את הטענה כי מקום העבודה הוא קניינו הפרטי של "הבעלים הרשום. " כלל לא רלבנטי אם המפעל או סניף הבנק מוקם על אדמת מדינה. זה גם לא רלבנטי אם המפעל הוקם בסיוע מענק ממשלתי או הטבת מס נדיבים. אף אחד לא חושב כי העובדה שמפעל המוקם במימון ")מינוף (" זר שולל את הקניין הפרטי של "הבעלים. "
מסיבה זו הפסיק בית הדין לעבודה להתעסק בשאלה אם הפיטורים של פלוני הם מוצדקים או לא. גם אם הם לא מוצדקים – אי אפשר, לדעת בית הדין, לאכוף על בעל מפעל להעסיק עובד שאינו מעוניין בו. בית הדין לעבודה מקפיד להתעסק בשאלה איזה פיצוי, אם בכלל, מגיע לעובד. לעולם הפיצוי על התנהגות מבישה של מעסיק לא תהיה כי חובה עליו להעסיק את העובד הנפגע.
ישראל, גם במובן הזה, לא שונה מהרבה מדינות אירופיות. אפילו בסקנדינביה מותר למעסיק לפטר עובד כמעט בכל עת. אלא ששם ההסכמה למהלך כזה מלווה בהסכמה לקיומה של מדינת רווחה. כלומר שהעובד המפוטר מקבל גיבוי, כרגיל כספי, של המדינה.
רופאים בלי סולידריות
במדינת ישראל הגיבוי, בצורת דמי אבטלה, הוא הנמוך ביותר מכל המדינות המערביות שהיו בשלטון סוציאל דמוקרטי. כאשר ממשלת שרון-נתניהו קיצצה עוד יותר בזכאות לדמי אבטלה, ההסתדרות מלאה פיה מים. מובטלים זה לא העסק שלה. עובדי נמלי הים התכתשו עם בנימין נתניהו כמעט שנה (וניצחו. ( הם לא חלמו לקשור את מאבקם עם הגימלה למובטל או לנתמך הסעד.
מבחינה זו שיא הניכור מהחברה הכללית הוא של האיגוד המקצועי החזק ביותר – ההסתדרות הרפואית. זו מעולם לא הצטרפה לאף מאבק חברתי שאינו רפואי. תשאלו את עצמכם ואת החברים שלכם אם בכלל ידעתם שההסתדרות הרפואית היא איגוד מקצועי? זה בכלל נתפס כמו ארגון הפועל למען הרפואה, לא למען הרופאים. זה אולי ההישג האדיר ביותר של ההסתדרות הזו: היא מה זה דואגת לרופאים, אבל מצליחה ליצור את הרושם שהיא מה זה דואגת לחולים.
ההסתדרות הרפואית היא האיגוד המקצועי היחיד שעדיין קובע כמה מחבריו יועסקו במחלקת העיניים של בית חולים פוריה. מנהל בית החולים יכול לעשות שמיניות באוויר, שר הבריאות יכול לחתום על כל צו שירצה – השליטה על מספר רופאי העיניים בפוריה היא אצל יורם בלשר.
הכל, כמובן, מתוך דאגה כנה לכלל החולים ולחולי מחלות עיניים במיוחד. ההסתדרות הרפואית גם מיוצגת, דרך חבריה, בוועדות שקובעות אילו תרופות נקבל, ואילו טיפולים יוכשרו.
באופן אבסורדי נשלטת ההסתדרות בידי הרופאים הבכירים והוותיקים. כך נוצר מצב בו הרופאים שעובדים קשה מכולם – כרגיל, המתמחים או המומחים הזוטרים – מקבלים תמורה קטנה בהשוואה לוותיקים. להסתדרות הרפואית עוד הישג בלתי רגיל: חוזה העבודה של הרופאים מתיר להם לעבוד אצל המתחרה. עיתונאי מ„ידיעות אחרונות" לא יכול לעבוד ב„הארץ. " לפקיד מס הכנסה אסור לחלטר כיועץ מס. לרופא ב„שיבא" מותר לעבוד גם ב„אסותא. "
הסידור הזה כל כך נוח לראשי ההסתדרות הרפואית שהם מצליחים, כרגיל, לבלום את טרוניותם של הרופאים הזוטרים, שהם הרוב. אולי זה הפחד מהבכירים. זה בהחלט משרת את משרד האוצר שכרגיל מצליח לקנות הסכמי שכר רפואיים תמורת הרבה כסף למעט רופאים בכירים, ומעט כסף להרבה רופאים זוטרים.
מעניין שוועדי העובדים לא למדו את הלקחים של האיגוד החזק ביותר. הם לא למדו שנדרשת הכסות של הדאגה לכלל, ולא רק לעובדי נמל אשדוד. הם לא למדו שחשוב לפעול למען כלל העובדים, ולא רק לקבלתו לעבודה של הבן דוד (תופעה שנבלמה לא מכבר בנמל אשדוד אך קיימת, חיה ובועטת בחברת חשמל וברשות שדות התעופה, למשל. (
כאשר ועד עובדים דואג לבן הדוד של המזכיר הוא נתפס כגנב מושחת, ובצדק. אבל, בדיון בבית הדין לעבודה בבאר שבע – בתביעה נגד הנהלת הנמל שהחליטה להפסיק לתת העדפה בתעסוקה לבני משפחה של עובדים.
ההסתדרות דווקא הגנה על המנהג המושחת הזה. תמיכתה זו של ההסתדרות מלמדת על מידת הניכור שלה מכלל הציבור, ומצביעה על שקיעתה לאינטרסים הצרים של קבוצות עובדים – במקרה הזה, עובדי נמל אשדוד.
מאיפה זה בא? ההסתדרות נולדה בשם "ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל. " שימו לב: עבריים. לא עניינו אותה עובדים ערבים. להפך, היא דרשה ממעסיקים לפטר ערבים ולהעסיק במקומם יהודים.
מהרגע הזה אימצה ההסתדרות את חיידק הפרוטקציה וחיסלה את כלליותה. העדפת האינטרס של העובד על פני המובטל, של הבן דוד של העובד, של עובד הנמל על פני עובד בחנות מכולת – הם תרגום של העת החדשה לעוול שעימו נולדה ההסתדרות.
אפלייה בוטה
בגישה הזו מובן שההסתדרות נתנה יד לתופעה שעתה הורגת אותה: עבודה לא מאורגנת, עובדי קבלן, עובדי דור ב,' עובדים בחוזה אישי. פעם היתה אפליה אידיאולוגית בין פועל יהודי וערבי. עכשיו זו אפליה בין עובד בהסכם קיבוצי ועובד בחוזה אישי. בין עובד קבלן, לעובד רגיל. בין דור א' לדור ב. ' בכמה מקומות עבודה, נמלי הים הם דוגמה, מכרו ועדי העובדים את העובדים החדשים והעתידיים תמורת נזיד עדשים לעובדים הוותיקים.
עובד ותיק יקבל לעתים פי 2 מעובד חדש באותו התפקיד בדיוק. קשה לגייס עובדים לסולידריות כשמישהו נפגע תחת אפלייה כל כך בוטה נגד מקצת מהעובדים.
אם אני מריח נכון את מה שמתבשל בבנק ישראל – הפשרה בין סטנלי פישר לרפי לנקרי תהיה על חשבון העובדים החדשים. הסתדרות עובדי המדינה, כאשר הסכימה לדור א' עם פנסיה תקציבית, ודור ב' עם פנסיה צוברת ומקוצצת עשה בדיוק את אותו הדבר.
עמיר פרץ, ייאמר לזכותו, ניסה להיאבק בסחף הזה. הוא הבין שאם במשרד האוצר יש פקידה שמקבלת 6,000 שקל לחודש ופקידה שמקבלת על אותה עבודה רק 3,500 שקל לחודש – זה לא רק עוול פרטי. זה מתכון לחיסול ועדי העובדים. אך פרץ, שאצל רבים נתפס כאיש חזק, הוא על אמת חלשלוש.
הוא נתון בידי ועדי עובדים שלעולם עושים חשבון של הטווח הקצר: עדיף לקבל תוספת שכר של 100 שקל לכל עובד מאוגד, מאשר 50 שקל לכלל העובדים – מאוגדים ועובדי קבלן גם יחד. משרד האוצר, המוסד העיקרי שפועל בשירות המעסיקים, מנצל את זה עד הסוף.
אירוע מהחודש האחרון מבהיר עד כמה הפנימו ועדי העובדים את עליונות הקניין הפרטי בו מנופפים מעסיקים. ועד עובדי קלאבמרקט מתעקש להמשיך להתקיים על אף שסניפי הרשת הקורסת ממוזגים עם שופרסל. יש מעסיק אחד, וזהה. הוועד אף נתן יד לפיטורי מאות מעובדי קלאבמרקט. אבל, לשיטת ועד העובדים שם, חשוב שיהיה ועד נפרד. אולי כדי לא להכאיב לנוחי דנקנר – הבעלים.
הטפשות הקניינית הזו לא הומצאה בקלאבמרקט. רואים אותה גם בחברת חשמל (ובבנקים, וברשות שדות התעופה ובנמלי הים) שם יש ועד צפוני, ועד דרומי, ועד מהנדסים, ועד טכנאים. כל אחד שומר בקנאות על פיסת הקניין הסוציאליסטי שלו – ומתחרה ופוגע ביכולת העובדים לפעול יד אחת.
האם איגוד מקצועי הוא רלבנטי, על רקע החקיקה הענפה להגנה על זכויות עובדים? יש היום שכר מינימום שהוא, יחסית, מהטובים בעולם. יש פיצויים למפוטרים. יש הצעת חוק לפנסיה חובה. אז מי צריך ועד עובדים?
התשובה היא אצל בנימין נתניהו ואריאל שרון. שר האוצר לשעבר וראש הממשלה, ולצידם כל הממשלה ורוב הכנסת, חוקקו שורה של חוקים שהתערבו קשות ביחסי עבודה. שכר המינימום הוקפא. שכר עובדי הסקטור הציבורי – קוצץ. הפנסיה צומצמה והורעו תנאיה הן בקרנות הצוברות והן בפנסיה התקציבית. הזכאות לדמי אבטלה צומצמה. וכל זה קרה אחרי שביתות קשות.
בלי ועד עובדים כבר מזמן היינו, באדיבות הימין הכלכלי לו שותפים גם אהוד אולמרט ובכירי מפלגת העבודה, בזימבבווה.
26.11.2006
