11 בנובמבר 2014

בלבול הון עצמי



התופעה מוכרת בעולם כולו: כאשר בנק ולו הקטן ביותר נקלע לקשיים, ממהר הבנק המרכזי להתערב ולטפל בבעיה. וזה נכון גם כאשר הבנק שבו מדובר הוא קטנטן. את זאת יודעים כל מי שעוסקים בתחום: בנקים לא באמת נופלים, להבדיל מחנויות מכולת או מכל עסק אחר. במקרה הקיצון, תלאים המדינה את הבנק הבעייתי. במקרה הנפוץ המדינה מוצאת מישהו שיקנה אותו - בסבסוד ענק של המדינה. בנקים אינם עסק רגיל, לפחות לפי התבונה המקובלת.


למה? קחו את נתוני בנק הפועלים. לפי נתוני 2013 היו לבנק פיקדונות של הציבור בסך 276 מיליארד שקל. מה עושה הבנק עם כל הכסף הזה? את רובו כ – 250 מיליארד הוא "מוכר" כאשראי – הלוואות לציבור.

איפה הכסף של הבנק?


מה קורה כאשר, נניח, כמה אלפי אנשים באים (פיסית או באינטרנט) ומבקשים לפדות את פיקדונותיהם? ברור שהבנק לא יכול לצפות שנכסיו – האשראי שמכר לציבור – יצליחו להחזיר את הכסף. מי שלקח מהבנק אשראי לשנה, לא יחזיר אותו קודם לכן אלא אם כן ירצה בכך. אי אפשר לקחת ממנו את הכסף בכוח. בוודאי שהבנק לא יכול לעשות זאת.

לבנק יש קצת מזומנים משלו, אבל לא באמת הרבה. יש לו גם, לפי חוק, פיקדון בבנק ישראל שהוא יכול לפרוע בכל רגע. אבל גם זה כסף קטן.

 מה מחסן אותו מפני כמה אלפים שידרשו את כספם כי החליטו לעבור לבנק אחר? "הון עצמי". זה הביטוי החשבונאי. בעברית מדוברת וקלה להבנה המשמעות היא בולשיט.

לכאורה זה כסף שיש לבנק. זו כרית הביטחון שלו. אבל בהשוואה לפיקדונות גם כאן לא מדובר בכסף  גדול – בערך 10%.  מה שחשוב עוד יותר שזה בכלל לא כסף. זו קונצפציה חשבונאית. הון שמושקע במקומות אחרים. מבחינת זמינותו הוא לא הרבה יותר מוצלח מאשראי. ובקיצור: זה אולי הון, אבל  לא זמין.

השמרטף הבנקאי

לכן הקימו רבותינו בנק מרכזי. בנק מרכזי הוא בנק שיכול להדפיס כסף ללא הכרה. כמה שהוא רוצה. וכאשר בנק מסחרי נקלע לצרה – הבנק המרכזי מלווה לו כסף. וכפי שהוכח במשבר 2008 – אמנם רוב הכסף הולך לאיבוד, אבל זה כסף ציבורי, אז הוא מעניין בערך כמו תקציב הביטחון.

בנק מרכזי, מחשש לאפקט דומינו, לא נותן לבנקים להתמוטט. וכך יש לנו תעשייה פיננסית שלמה שלא מסוגלת לתפקד בלי הבייביסיטר הציבורי. ואחרי כל זה, לעיתים – כמו במקרה של בעלי השליטה בבנק הפועלים – הם מתבכיינים שמתערבים להם בהחלטות ובבחירת הדירקטורים.

הבנק הקואופרטיבי

לפני כמה שנים התארגנה קבוצה שביקשה להקים בנק קואופרטיבי. במה שונה בנק קואופרטיבי מבנק לא קואופרטיבי? ההסבר העיקרי של היזמים הוא שאצלם תהיה ללקוחות ריבית זכות גבוהה יותר וריבית חובה נמוכה יותר. וגם שכר המנהלים יהיה "חברתי" ולא אסטרונומי. אולי. יש לקוות.

אלא שכדי להקים בנק צריך רישיון. ובנק ישראל קבע קריטריונים לקבלת הרישיון ובראשם שליזמים – לקואופרטיב – יהיה הון עצמי של 75 מיליון שקל. מינימום.

היזמים בצרות. מסתבר שמאוד קשה למצוא "משקיעים" שיסכימו לקנות "מניות" של חברוּת בקואופרטיב. ובהעדר ההון הזה – אין רישיון. ובהעדר הרישיון – אין בנק קואופרטיבי.

כאמור הון עצמי זה בולשיט. אין לו כל תפקיד של ממש. זה סממן עושר נטול כל חשיבות לעבודת הבנק.  כמו משרד מפואר שכלל לא ברור שהוא בבעלות המשתמש, ולא מוחזק בשכירות יומית. סתם קשקוש פיננסי נטול ערך.

אז למה דורשים 75 מיליון קשקושים כאלה? כיסוי תחת, במקרה הטוב. כדי שלא יהיה בנק קואופרטיבי מתחרה – במקרה הרע.
2.11.2014