18 בנובמבר 2014

נאום הקומקום וכלכלת הבננות



אמנם הפוליטיקאים שבשלטון מרוצים ממצבנו הכלכלי, אבל כלכלנים שעיסוקם במדיניות ציבורית סבורים שהמצב די גרוע. מרכז טאוב כינס לא מכבר יום עיון בניסיון להבין מה פגום בכלכלה שלנו אך בעיקר למה זה קורה לנו.
פרופ' דני בן דוד פתח עם המה והצביע על שתי מגמות – ארוכות טווח – שהן סימפטום למחלה. בתחום החינוך, כמעט לפי כל  אמת מידה, ישראל על הבנקט. והמצב יחמיר עוד יותר בעתיד כאשר משקל האוכלוסייה החרדית יגדל. זה ציבור שמתקשה יותר מכולם בהבנת הנקרא, מה עוד  שהם סובלים מחסך עצום בחומר קריאה.
 יש מתאם גבוה בין הפערים בחינוך לפערי הכנסה, אך גם כאשר מוציאים חרדים (וערבים) מהנתונים התמונה לא משתנה מהותית. אם גדעון סער יממש איומו לחזור לפוליטיקה, דני בן דוד ימתין לו עם השקפים. האיש היה נפל חינוכי.

העניין השני שמטריד הוא התפוקה לשעת עבודה, לפעמים קוראים לזה פריון. כולם מבינים, אמר בן דוד, שהשכר כאן נמוך. אבל עם פריון נמוך כל כך קשה מאוד להעלות את השכר. וכך, רבים מאלה שיכולים – יבחרו להגר.
המשך הדיון היה אמור להיות בשאלה למה זה קרה לנו? אלא שלכלכלנים יש מעט מאוד תשובות לשאלה. לעומת זאת  יש להם הרבה מה לומר על בננות וקומקומים.

הבננה של מואב


אבי כלכלת הבננות הוא פרופ' עומר מואב. כדי להבין את הפגם הכלכלי הביא מואב את הבננות כמשל. בארץ, הוא סיפר, מחירן כפול  ממחירן באנגליה. כאן מגדלים אותן ושם לא. אז למה פערי המחיר? כי שם יש יבוא, וכאן יש איסור יבוא או מכס אסטרונומי שנועד להגן על מגדלי בננות. בקליפת הבננה הזו טמונים כל חוליי הכלכלה.
אצל מואב יש יוצרי ערך כלכלי, גוזלי ערך והורסי ערך. הוא יוצר ערך. חקלאי בננות גוזלי ערך.

הנה לכם דוגמה לכלכלן פשטני להחריד. יבוא חופשי, מסכימים רבים, יכול לסייע לייצור, וליצוא ולרווחת הצרכן. נכון, אבל לא תמיד.  קחו, למשל, יבוא חמאה מהאיחוד האירופי. האיחוד האירופי (וגם ארה"ב) מסבסד את חקלאיו. כתוצאה מכך יש באירופה עודפי חלב שאותם הופכים לחמאה. כדי לחסוך בעלויות איחסון, האיחוד מסבסד יצוא של חמאה. האם ישראל תנהג בתבונה אם תתיר יבוא חופשי?

נחזור לבננות. נניח שבמדינה שממנה מואב רוצה ליבא בננות אין חוקי עבודה. אפילו נפש קפיטליסטית כשלו מרגישה לא נוח עם ניצול העובדים שם – דולר ליום, ללא חופשות. יבוא "חופשי"? ומה אם המים שמשמשים להשקיית הבננות מזוהמים? ומה אם מדינת הבננות של מואב לא מוכנה לקנות מישראל נשק, כי היא בעד פלסטין השלמה? יבוא חופשי לכאן, כשאין יצוא חופשי לשם? ואם הם סתם מחרימים תוצרת ישראל עד שזו תיסוג מפלסטין. גם אז להתיר יבוא חופשי לכאן בלי חופשי אפשרות ליצא לשם? ואם יש שם משטר עריץ ורצחני או אפרטהייד כמו שהיה בדרום אפריקה, ורוב מדינות העולם מטילות חרם מסחרי על אותה מדינה עד שינוי המשטר שם -  גם אז יבוא חופשי?
אבל טוב שלמדנו מה זו כלכלת הבננות של עומר מואב.

המינימום של דהן

פרופ' מומי דהן דווקא דיבר לעניין שלשמו הוזמן. דהן, כמו מרצה טוב, אוהב להכניס סיפורים מהחיים לתוך הרצאה יובשנית. וכך סיפר על כלכלת הקומקום הישראלית שבה לממשלה לא מובאות חלופות למדיניות. לפני שרי הממשלה מונחת  רק הצעה אחת. מה היה קורה אם בשוק היה רק קומקום אחד?

תוך כדי הקומוקומיזציה הזו סיפר דהן על התנגדותו להעלאת שכר המינימום, כמוצע עתה. הוא נימק כי שכר המינימום אצלנו הוא השישי בעולם בגובהו בהשוואה לשכר החציוני – גבוה מדי.

זה, אם להשתמש בנאום הקומקום, הסבר קומקומי. לפי ההגיון של דהן כל המדינות העשירות בעולם, ובטח השישית בעולם, צריכות להוריד את רמת חייהן. למה? כי הן גבוהות באופן קיצוני מהחציון. הנה עוד נתון סטטיסטי שישראל מתהדרת בו: תוחלת חיים. האם בשאיפה להידמות לחציון העולמי עלינו להרוג כמה זקנים כדי שלא נהיה זקנים מדי? או אולי נהרוג כמה תינוקות שנולדים ברעננה שם תמותת התינוקות היא נמוכה מדי בהשוואה לחציון?
ותתארו לעצמכם את מימדי האסון אם יתברר, ביום שחור במיוחד, שתלמידי ישראל הם השיוויוניים ביותר בהתחלקות הציונים שלהם בהשוואה למצב הקיים  שבו בהשוואה בינלאומית אנחנו הגרועים ביותר במדד השיוויון.  אני יודע מה מומי דהן יעשה.

החוב של טרכטנברג

כלכלן שהופך השוואות בינלאומיות לאג'נדה למדיניות עושה עבודתו לא נאמנה. גובה שכר המינימום אינו עניין שייקבע במדרג עולמי. הוא עניין להעדפה חברתית/כלכלית.

בעניין הזה דהן לא יוצא דופן. המשנה לנגידת בנק ישראל, נדין טרכטנברג, אמרה לא מכבר כי מצב החוב בישראל אינו כצעקתה. כך, למשל, החוב הממשלתי הוא 67% לעומת 105% בארצות הברית וכמעט 250% ביפן. בין 2007 ל – 2013 , אמרה, החוב כאן ירד בשיעור של 7.5% לעומת גידול של 28% במדינות היורו וכ 40% בארצות הברית.

רק שני דברים היא שכחה בהשוואה הבינלאומית המגוחכת הזו. שחוב נמדד בכסף, ולא באחוזים מהתוצר. התוצר, כמה לא יפה מצידו, לא מחזיר חובות. והדבר השני הוא שהחוב הציבורי גדל בתקופה האמורה מכ 530 מיליארד שקל לכ – 700 מיליארד שקל.

כסף קטן. קומקום גדול ובננה רקובה.
10.11.2014