איזה תענוג יש עתה ל"דמוקרטים" ול"ליברלים" (מהזן הישן והמכובד ולא מזן "ניאו") שאפשר להאשים את דונלד טראמפ וחבורת הזמר הרפובליקנית באסון הפיננסי המתרחש: התמוטטות בנק SVB ובנק סיגניצ'ר בארה"ב.
התענוג נובע מכך שב־2008 בעקבות המשבר
הפיננסי של אז הוחלט להחמיר בפיקוח על הבנקים בחקיקה שנודעת בשם דוד-פרנק. עבר
עשור וטראמפ הוא הנשיא ובהשפעת תואמי "פורום קהלת" בארה"ב ניתנו הקלות
משמעותיות במיוחד לבנקים קטנים – SVB,
למשל. בעלי הבנק ומנהליו עשו מה שהכי חביב על קפיטליסטים יזמיים: לקחת כסף מהזולת,
מהממשלה ומכל אחד חוץ מהם עצמם – ולהשקיע אותו בתבונה פיננסית.
לפעמים התבונה היא פדיחה. וזה מה שקרה עתה.
מחשש שלא מדובר באירוע חריג, סביר שהממשל האמריקני יציל את המפקידים – רובם
תאגידים ספקולנטים - בבנק הסורר. כלומר הציבור שותף לקטסטרופה על אף שאינו בעל
מניות. בכל זה טראמפ ומרעיו אשמים.
באירופה בנק קרדיט סוויס בצרות. גם שם הבנק
השקיע כספי מפקידים בתבונה שהניבה הפסדי עתק. בשנה האחרונה גם חלק מהמפקידים הבינו
שמשהו רקוב במעוז הקפיטליסטי הזה והחלו למשוך פיקדונות. אבל בשוויץ אין את טראמפ
להאשים.
השיטה הסוציאל־דמוקרטית
מה שמסתתר מאחורי הכישלון זו שיטה שלה
שותפים כל המי ומי מהימין הכלכלי (אצלנו קוראים להם בנט, סמוטריץ', נתניהו, סער
ולפיד) ועד חסידי מדינת הרווחה (גנץ, מיכאלי ושאריות מרצ). למעט מקרי קיצון, השיטה
הכלכלית של הקואליציה המחשבתית הזו מתירה חופש פעולה למגזר העיסקי. מאחר והשיטה
יוצרת אי שיוויון וכשלים כלכליים, מצדדי השיטה מהזן ה"סוציאל דמוקרטי"
מקזזים מקצת מהתוצאה הזו באמצעות "מדינת הרווחה". בעיקרה, ובצידה הכי
שמאלי, היא נותנת לכולם חינוך ובריאות (לפעמים עם השתתפות עצמית נוסח תשלומי הורים
בבתי ספר או השתתפות ברכישת תרופות ובבדיקות מסויימות בבריאות) ולצד זה מערכת
"רווחה" סלקטיבית באמצעות קיצבאות כמו קיצבת ילדים, זיקנה, אבטלה, נכות, סיעוד,
משפחה שכולה ועוד. וכן פטורים, ניכויים וזיכויים במערכת המסים.
המשך המאמר הזה יעסוק רק בחצי הראשון של
השיטה: התחרות החופשית. הטענה המרכזית היא שתחרות רצויה. אבל אם היא חופשית – היא
לא תהיה תחרותית. החופש המוחלט רק מאפשר לבעל הכוח לגדול ולהעצים את עצמו.
כך, למשל, נמצא כי תאגיד גדול יכול להפלות
במחיר שהוא גובה מקונה קטן לעומת קונה גדול. החברה המרכזית למשקאות (זכיינית
"קוקה קולה" בישראל) מוכרת לחנות המכולת את המשקה השחור במחיר גבוה יותר
מאשר לרשת שופרסל. במקביל, נותן הזיכיון – קוקה קולה האמריקאית - אוסר על בעלי
הזיכיון בפלסטין ובירדן למכור את המשקה השחור מתוצרתם בישראל (המחירים שם הם שליש
מאשר כאן) ולהפך.
בבנקאות יש תמריץ מובנה לספקולציה: הבנק
המרכזי תמיד נותן ביטוח לפיקדונות. לכן המנהלים פחות זהירים.
השיטה הסוציאליסטית
מכיוון שכל הכלכלות ה"חופשיות" הן
בשליטת תאגידי ענק הנה מתכון עממי לטיפול במחלת אי התחרותיות:
1.
מחיר
אחיד: כל יצרן, כל מתווך, כל ספק, כל מוכר יוכל לקבוע איזה מחיר מכירה שהוא או היא
רוצים ובלבד שהמחיר יהיה אחיד לכל הקונים. כלומר חנות המכולת תוכל לקנות אורז
בדיוק באותו מחיר שספק האורז מוכר אותו לרשת יינות ביתן־מגה-קרפור. זה תופס הן
במחיר והן ב"מבצע" והן בהנחות. בנק נותן לעשירים חשבון ללא עמלות? זה
יהיה גם לכולם.
2.
ללא
גילוי עריות: לכל תאגיד אסור לעשות עיסקות עם בני משפחה: חברת אב, אם, בת, אחזקות
וכל מי שמחזיק יותר מ־5% ממניות תאגיד. זה תופס גם לגבי תאגידים שאינם רשומים
בישראל.
3.
שיעור
מס: מס חברות יתבטל. תאגידים ישלמו אותם שיעורי מס כמו עצמאיים.
4.
דיבידנד:
תאגיד לא יוכל לחלק דיבידנד לבעלי המניות כל עוד יש לו חוב.
בהתקבל התבשיל המוצע יוכל כל תאגיד וכל עסק
לעשות באמת כרצונו באופן חופשי.
בישראל, אני מעריך, גם מרב מיכאלי ומפלגתה
וכל מי שמימינה לא יקנו את הסלט הזה.
