גדעון עשת

בהזדמנויות קודמות נטען כאן כי בפוליטיקה הישראלית ולמעט מרצ וחד"ש כל שאר המערכת הפוליטית הוא למעשה ימין.  לציפי לבני לא היה מאוד קשה לשבת בממשלה עם בנימין נתניהו וליצחק הרצוג היה קל למדי לשבת בממשלה של אולמרט. היום כולם בעד "תהליך השלום" שהוא בלבול מוח אחד גדול – משא ומתן עד אין קץ כאשר אף מפלגה לא הצהירה אפילו על גבולות מדינת ישראל. ולא במקרה. אז מה היא עמדה לא ימנית? לקבל את הצעת ירדן ואש"פ כפי שהוגשה למועצת הביטחון של האו"ם. וזו, למען הסר ספק, לא עמדה שמאלית.

לפני שנים אחדות  עלה השבועון "אקונומיסט" על ממצא מעניין: מהירות הנסיעה הממוצעת בלונדון בימינו דומה לזו שהיתה בראשית המאה ה-  20, כאשר כלי התחבורה הנפוצים היו סוסים ועגלות. המכונית, הכבישים, הרכבות, האוטובוסים – כל אלה לא שינו את המהירות הממוצעת בעיר הומה. 15 קילומטר לשעה היום כמו אז.

עם פירסום דו"ח העוני לשנת 2013 שוב חזרו התגובות הצפויות: בישראל יש הרבה עניים, במיוחד בהשוואה למדינות מפותחות אחרות, ומכאן מתחייבת המסקנה שצריך להגדיל את קיצבאות הילדים. שהרי  יותר משיש משפחות עניות – יש ילדים עניים. ומהעוני תחלץ רק הקיצבה. לא עניין זניח, במיוחד כאשר ראש הממשלה ומפלגתו זרקו מהממשלה שתי מפלגות שהקצבאות אינן חביבות עליהן ובמקומן הוא משתדל להניח את היסודות לקואליציה עתידית עם החרדים, שבה עטרת הקיצבאות המקוצצות תחזור ליושנה.

צהלות הגיל(ה) שנשמעו מלמדות, יותר מכל שיעור בכלכלה, על שטיפת המוח שחכמי הכלכלה – מפרופ' איתן ששינסקי והלאה דרך מיטב הפרשנים והמגיבים – הצליחו לעשות לציבור בפרשת "המונופול האימתני". דייויד גילה, הממונה על ההגבלים העסקיים, הודיע לבעלים של שדות הגז תמר ולוויתן על כוונתו להכריז עליהם כמונופול. בכך נסוג מעמדה קודמת שלו שאיפשרה להם לפעול במשותף ובלבד שימכרו שני שדות אחרים, קטנים בהרבה.  למשמע הודעתו של גילה פצחו המומחים במצהלות על שבירת המונופול ובלה-בלה אינסופי.

נוהגים אצלנו לדבר הרבה בזכות ה"תחרות החופשית" ומבלבלים בין תחרות לבין חופשית. בכל העולם יש מעט מאוד מקומות שבהם חופשי משמעו גם  תחרותי. אפילו במעוז הקפיטליזם, בניו יורק, כמה ספקי חשמל יש? אחדים. על פי רוב  חופשי פירושו קרטליסטי עם קבוצה קטנה של יצרנים/ספקים. כדי שתהיה תחרות – יעד בהחלט רצוי – החופשי כמעט ולא רלוונטי. מה שמתבקש הוא דיון בשאלת שיטות העבודה.

הרבה דיו נשפך מאז שראש הממשלה הציג את תכניתו הכלכלית ולפיה שיעור המע"מ על  על מוצרי מזון בסיסיים שבפיקוח יהיה אפס.  יאיר לפיד, שר אוצר לשעבר, הגיב כי בשנתיים שבהם היה חבר בממשלת נתניהו, לא שמע מעולם מראש הממשלה על תכנית כזאת. לפיכך, כך לפיד, מדובר בכלכלת בחירות – ביטוי  גנאי בשימוש נפוץ מאז שר אוצר אחר, יורם ארידור, איפשר לשדר בארץ טלויזיה  צבעונית. וגם כשהפחית במסוי על מקררים ומכונות כביסה.

לפחות בין כלכלנים יש הסכמה כי "הון אנושי" – התפוקה של החינוך – היא המפתח המרכזי לכל מה שקורה בתחומי הכלכלה והחברה, ובוודאי לרמת ואיכות חיים. ולכן, כמו בתחומים אחרים, אי שיוויון בחינוך יוצר מצב שבו אבות אכלו בוסר ושיני ילדיהם תיקהנה. הפער באיכות החינוך  הוא הכלי המרכזי שבאמצעותו אי שיוויון הופך חלק ממערכת התורשה החברתית. גם אם כל ההורים היו בעלי   הכנסה שווה, גורל ילדיהם היה שונה בגלל העדפות שונות של הורים לגבי ההוצאות שהם מוציאים על ילדיהם.