עם פירסום דו"ח העוני לשנת 2013 שוב
חזרו התגובות הצפויות: בישראל יש הרבה עניים, במיוחד בהשוואה למדינות מפותחות
אחרות, ומכאן מתחייבת המסקנה שצריך להגדיל את קיצבאות הילדים. שהרי יותר משיש משפחות עניות – יש ילדים עניים.
ומהעוני תחלץ רק הקיצבה.
לא עניין זניח, במיוחד כאשר ראש הממשלה
ומפלגתו זרקו מהממשלה שתי מפלגות שהקצבאות אינן חביבות עליהן ובמקומן הוא משתדל
להניח את היסודות לקואליציה עתידית עם החרדים, שבה עטרת הקיצבאות המקוצצות תחזור
ליושנה.
סקרי דעת הקהל מראים, בשלב זה, כי גם אם
הצמד בוז'י-ציפי יצליח מעל למצופה ויגרוף אפילו 30 מנדטים, עדיין יזדקקו למפלגות
החרדיות בכדי להקים קואליציה בלי הליכוד. לכן, חוזרת סוגיית קיצבאות הילדים לזירה
האקטואלית.
מה אפשר ללמוד מדו"ח העוני החדש על
הקיצבה והשפעותיה?
הנה התמונה הגדולה: שיעור העוני ב –
2013 ירד בהשוואה ל – 2014. לא בשיעור גדול, אך במפתיע. מה מפתיע? שהירידה בשיעור
העוני קרתה בד בבד עם הקיצוץ, הדי משמעותי, בקיצבאות הילדים. אילו היינו קוראים
סטטיסטיקה כפשוטה יכולנו אפילו להגיע למסקנה שהירידה בעוני נובעת מקיצוץ הקיצבאות....
ומכאן לתמונה הפרטנית של חישוב מימדי
העוני. דו"ח העוני מתחיל עם ההכנסה ברוטו של כל הישראלים. מוצאים את ההכנסה
ברוטו החציונית – זו שבדיוק מחצית משקי הבית נמצאים מעליה או מתחתיה. מחצית מהסכום
הזה נחשבת למספר הקסם. בודקים כמה משפחות
מקבלות פחות ממספר הקסם הזה – והרי לנו "שיעור העוני ברוטו".
עכשיו עוברים לחישוב העוני נטו - כאשר
ההבדל הוא במס הכנסה, דמי ביטוח לאומי והקיצבאות. וכך נמצא שבעוד "העוני
ברוטו" הוא 28.6% מהמשפחות הרי "העוני נטו" הוא 18.6%. מערכת המסים
והקיצבאות מצמצמת את מימדי העוני בכשליש.
בשלב זה פנה הביטוח הלאומי לבדוק אילו
קיצבאות עושות את העבודה. מתברר כי שלוש קיצבאות עושות את רוב ההבדל - קיצבת זיקנה, קצבה אבטלה וקיצבת נכות. קיצבת
ילדים, בבת עינינו החרדיות, כמעט ולא רלוונטית.
סטטיסטיקת העוני והעוני
הסטטיסטיקן הממשלתי לשעבר, שלמה יצחקי,
טוען כי האופן שבו אנו מודדים את העוני יביא תמיד לאותה תוצאה: שיעור עוני בין 17 ל – 22 אחוזים מהמשפחות יוגדרו עניות.
ישראל חריגה בשיטת חישוב הילדים במשקי בית. אם היינו משתמשים בשיטת מדידה אירופית
שיעור העוני היה מצטמצם. סטטיסטיקה, למדנו, היא מתכון גרוע לקביעת מדיניות.
אז מה אפשר לעשות כדי לצמצם את מספר
הילדים העניים? האם יש דרך למנוע מילדים
חלק מהנזק שנגרם בשל עוניים של הוריהם?
חשוב לזכור כי קיצבת ילדים היא שקר. לא
מדובר בכסף שהולך לילדים, אלא להורים. ואלה יכולים לקבוע בעצמם מה לעשות בכסף הזה.
אין דרך להעביר כסף להורים ולהבטיח שהשימוש יהיה למען הילדים.
האלטרנטיבה לקיצבה
לכן הפתרון הוא לתת לילדים מוצרים ושירותים בעין. למשל, יום לימודים ארוך, חוגים, ביגוד, וארוחות
שיסופקו גם בימי החופשה בבתי הספר. כמו כן יסופקו לילדים ספרים, מחברות ולנצרכים –
שיעורים "פרטיים".
זה יעלה הרבה כסף? בהחלט כן. ולכן חלק
מהמימון ראוי שיבוא מהמקום שבו הכסף הכי פחות אפקטיבי: קיצבאות הילדים. בדוחק אפשר
להצדיקן בגין ילדים עד גיל 4. אך מגיל חינוך חובה ואילך יש לבטלן ולהעביר את הכסף
למימון צרכי ילדים נטו, ולא דרך הברוטו של ההורים.
למהמרים - הסיכוי הפוליטי נראה אפסי.
(פורסם ב"ידיעות אחרונות"
ב – 23.12.2014)
