לפני שנים אחדות עלה השבועון "אקונומיסט" על ממצא
מעניין: מהירות הנסיעה הממוצעת בלונדון בימינו דומה לזו שהיתה בראשית המאה ה- 20, כאשר כלי התחבורה הנפוצים היו סוסים ועגלות.
המכונית, הכבישים, הרכבות, האוטובוסים –
כל אלה לא שינו את המהירות הממוצעת בעיר הומה. 15 קילומטר לשעה היום כמו אז.
ההשוואה עלולה להטעות. שהרי היום מספר
הנוסעים בלונדון גדול אלפי מונים מאשר לפני 100 שנה. לכן לטכנולוגיה של כלי
התחבורה, לגודלם ולתשתית של כבישים ורכבות יש תפקיד גדול בשימור המהירות והבטחתה
לעשרות מיליוני נסיעות מדי יום. אבל, 100 שנה מאוחר יותר, המירוץ בין התשתית לטכנולוגיה
לא הוזיל את "המחיר" – משך הנסיעה הממוצע.
כל זה לא תופס לגבי נסיעה בינעירונית, זה סיפור אחר שמלמד תיאורטית איך בכל זאת אפשר להגדיל את מהירות הנסיעה בעיר: לבנות כבישים על בערך 75% משטח העיר. אמנם
לאנשים לא יהיה איפה לגור והעיר תהיה כפר. אבל מהירות הנסיעה באבטומוביל תהיה
משהו, משהו.
מחקר אמריקאי כופר אפילו באפשרות הזו.
המחקר בדק כבישים מהירים בתוך או בסמוך לערים גדולות וגילה שכאשר הכביש החדש רק
נבנה, הוא באמת כביש מהיר. אך זה מזמין
עוד מכוניות, די מהר הכביש נהיה צפוף והמהירות יורדת. רק נדמה שכביש חדש מסייע לתנועה. הסיוע הוא
לטווח קצר בלבד. אחר כך הביקוש גובר על הכביש, עד לסלילת כביש נוסף וחוזר חלילה.
התבונה בנוסח כץ
האם יש דרך אחרת לנוע מהר יותר בדרך
עירונית? התשובה חיובית. תחשבו על התרחיש הבא: הכבישים נשארים כפי שהם. על הכבישים
נעה רק תחבורה ציבורית המופעלת בכל שעות היממה בפערי זמן שלא עולים על רבע שעה.
אין מכוניות פרטיות החונות על הכבישים. הנה לנו הכפלה במהירות הנסיעה הממוצעת. ומי
שרוצה – גם הפחתה דרמטית בזיהום האוויר.
אלא שהימין, תיכף תראו מה עושה שר התחבורה מהימין ישראל
כץ, לא מאמין שתחבורה ציבורית היא תחליף לתחבורה פרטית. כביש ירושלים-תל אביב (כביש
1) הוא דוגמה קלאסית לצורת החשיבה הימנית: התחבורה הציבורית היא תחליף לתחבורה
ציבורית אחרת.
וכך במקביל לבניית רכבת מהירה (30 דקות
לכל כיוון, הוא מבטיח) בעלות של עשרות מיליארדים, כץ מרחיב את כביש 1 בעלות של עוד
מיליארדים. מה שיבטיח עוד מכוניות פרטיות על הכביש כי הרכבת של כץ לא תנוע בשבתות
ובחגים, וספק אם בלילות – בדיוק כמו האוטובוסים של כץ. ואם אדם מבקש לנוע אין לו
ברירה אלא לרכוש מכונית. ואם כבר רכש – רק הטיפש לא ישתמש בה. ואם ישתמש – יצטופף
(לא נורא) ויצופף אחרים (מאוד נורא) וכולם יזהמו ויזדהמו.
האלטרנטיבה
הסיפור הזה מביא למסקנות חד משמעיות:
אין כל צורך בכבישים נוספים. אלה שישנם די בהם להניע את התחבורה הציבורית במהירות
טובה. צריך לאסור על חניית מכוניות בכבישים שבהם נעה תחבורה ציבורית. לא להתיר
הוצאה על רכב פרטי (כולל החזר הוצאות לשכירים) כהוצאה מוכרת לצורכי מס. כל נסיעה
בכל כביש ובכל מרכזי הערים תחויב במס גודש – שישקף את הנזק שכל נהג גורם לזולת
בצפיפות ובזיהום. וכמובן העיקר: הפעלת תחבורה ציבורית בכל היממה, כל יום.
