הפרופסור לכלכלה שאל את הסטודנטים: מדוע במלחמת האזרחים בארצות הברית (1861-1865), "הדרום" (הקונפדרציה) הפסיד ל"איחוד" (הצפון). מצער שבכיתה לא נכח הסטודנט גיורא איילנד, שמיד היה משיב "כי הדרום לא הרעיב את הצפון", כפי שהגנרל בדימוס מציע עתה כמתכון לנצחון מוחלט במלחמה בעזה. או אז היה לומד שהצפון ניצח בלי להרעיב אף אחד.
התשובה של הפרופסור היתה "כי
לקונפדרציה היו עבדים". המשך השיעור עסק ב"כלכלת העבדות" ובמהלכו
הראה הפרופסור את חוסר היעילות של העבדות כשיטה כלכלית, ואת המחיר הכלכלי שהיא
גבתה ממדינות הדרום. למדינות הצפון לא היה הנטל הזה, הכלכלה היתה יעילה דבר שבא
לביטוי גם במלחמה.
פרופסור אחר לכלכלה, עזרא סדן, איש ימין
מובהק ממפלגת התחיה עמד ב־1991 בראש ועדה
שעסקה בכלכלת עזה. לדעתו הדרך לקיים את ישראל עברה, בין השאר, בשיפור כלכלי נמרץ
ומתמיד של כלכלת עזה והגדה המערבית. לשיטתו, הרעב של איילנד, כמו כל מדיניות
כלכלית פוגענית כלפי השכנים תביא רק לשנאה ולמלחמות חוזרות ונשנות.
מחירו של חוק
כל זה בא להקדים לעיסוק בחוק שהתקבל בכנסת
והאוסר על אונר"א (אירגון האו"ם לסיוע לפליטים הפלסטינים) לפעול בישראל.
רק עשרה חברי כנסת התנגדו לחוק. המרכז הפוליטי תמך. הבלוף־שמאל
הנקרא "הדמוקרטים" (מפלגת העבודה + מרצ) לא הגיע להצבעה. בדיון שהתפתח בנושא הרבו מתנגדי החוק להצביע על
המחיר הכלכלי שיושת על ישראל כתוצאה מהחוק. עד היום אונר"א סיפקה לפליטים
חינוך, בריאות ומעט רווחה. עם האיסור על פעילות אונר"א, נטל הפעולות האלה
יפול על ישראל.
כרגע הנטל לא גדול כי יש בישראל רק
מחנה פליטים אחד: שועפת. אבל אם, בעזרת השם ורבבות הרוגים, נספח גם את עזה והגדה –
זה יהיה כסף גדול. קצת מפתיע שמדינה שפרנסתה בשנור מהעולם מוותרת על הכסף הקל
והאחריות של אירגון בינלאומי.
אלא שאונר"א משחקת תפקיד חשוב
בהנצחת הפליטות. היא, למעשה פותרת מאחריות הן את ישראל – יצרנית הפליטים המדוברים.
והן את פלסטין שבה הם מתגוררים.
איך נולדו הפליטים
נסתכל על העניין מהצד של ישראל. במלחמת 1948 ברחו וגורשו מאות אלפי ערבים מהשטחים שהפכו למדינת ישראל. הממשלה חשבה אז רק במונחים דמוגרפים שעיקרם: רוב יהודי בתושבים ובקרקע. הפליטים מחוץ לישראל זכו שכל רכושם נשדד באמצעות חוק נכסי נפקדים. איך הם נהיו נפקדים? כי החוק קבע שמי שבתאריך מסויים לא יתייצב על רכושו – הרכוש יולאם. הפליטים לא הגיעו במועד כי ישראל לא נתנה להם להיכנס.
חוץ מהשוד עשתה ישראל
עוד תרגיל מסריח: היא "מכרה" את רוב הקרקע לקרן הקיימת שבתקנונה יש
איסור למכור נכסים למי שאינו יהודי. מכרה? ח"כ מהימין, יוחנן באדר, טען בלהט
בכנסת כי המחיר היה בפרוטות בהשוואה לשווי הנכסים. הכל היה תרגיל פרלמנטרי איך לא
להשיב את הגזל.
פליטות ועבדות
רוב תושבי עזה הם צאצאי פליטים
מ־1948. מצרים, שהחזיקה בעזה בשנים
1948־1967 לא נקפה אצבע ושמחה שאונר"א יטפל ב"בעיה". ישראל למדה מדרכו
של הנשיא נאצר וגם היא לא עשתה דבר בעזה ובמחנות הפליטים בגדה המערבית.
אם יש סיבה מרכזית לפריחת החמאס, פרט
לכסף שנתניהו העביר להם כל השנים, היא כרוכה בשימור מצב הפליטות. חיים ללא תקווה.
העבדים של הפוליטיקה המזרח תיכונית.ישראל אולי היתה רוצה לגרש אותם מפלסטין. אלא
שאפילו הנשיא המיועד לארה"ב לא יבלע את התרגיל הזה. ובלי ארה"ב אפשר
לסגור את הבסטה הציונית.
וזה מביא אותנו לכותרת המאמר הזה. גרמניה
אחרי מלחמת העולם השנייה שילמה פיצויים כספיים ליהודים שנפגעו, ברחו או גורשו,
ולצאצאיהם, כמו גם אזרחות גרמנית. אולי ניתן ללמוד מזה שכאשר פיצוי מהווה ביטוי של
הכרה בעוול, הוא עשוי לשפר את הסיכוי לפיוס.
