הכלכלה בשירות המחדל הביטחוני

בעיצומו של התהליך המדיני בתקופת רבין פירסמה הפקידות הכלכלית דו"ח, שבו היא פסלה – בין היתר בנימוקים כלכליים – את התוכנית להקים גדר הפרדה בין ישראל לשטחים. בכך הם תרמו תרומה חשובה לאי-הקמתו של האמצעי הרציני ביותר לחיסול הטרור בתוך הקו הירוק

 הסיפור הזה מתחיל מייד לאחר הניצחון הגדול במלחמת .1967  משה דיין, אז שר הביטחון ונץ פוליטי, ביקש למחוק את הגבול בין ישראל לשטחים. בעגה הכלכלית קראו לזה "איזור כלכלי אחד."  פנחס ספיר, אז שר אוצר ויונה פוליטית, ביקש להמשיך בהפרדה שנוצרה אחרי מלחמת העצמאות. ספיר נחשב לאיש החזק של השלטון באותם הימים, אך דיין הכניע אותו ללא תנאי.

 מאז ועד היום כושל הזרם היוני בפוליטיקה הישראלית – זה שסיסמתו שתי מדינות לשני עמים – מול הזרם הניצי. גם הסכם אוסלו, שבימין כל-כך שוטמים, בנוי על אי-שוויון בוטה במתכונת המקובלת על חסידי ארץ-ישראל השלמה.

 בימים שבהם הטרור הוא עניין יומיומי ראוי לפעמים לעיין בהיסטוריה. לא, לא זו הרחוקה של ימים טובים כלשהם. אלא דווקא של ימים רעים-דומים: ימי הפיגועים של .1994

  ראש הממשלה היה יצחק רבין, שר החוץ היה שמעון פרס, ושר המשטרה היה משה שחל. כאשר הפיגועים באמת היו מציקים, הציע שחל להקים גדר הפרדה בין כאן לבין שם. הממשלה של אותם הימים היתה הרבה יותר רצינית מהממשלה של היום. הקימו צוותים, ואלה עסקו ברצינות בנושא. בין השאר הוקם "צוות כלכלי ליישום מגמת ההפרדה."  בראשו הועמד מנכ"ל האוצר, דוד ברודט. חברים אחרים בוועדה היו מנכ"לים של משרדי הממשלה, אנשי צבא ונציגים של בנק ישראל.

 ב13-  במארס 1995 הודפס דו"ח הוועדה. הודפס, אך לא פורסם. הודפס – אך רוחו שורה עימנו גם בימים האלה. הוועדה, בהתנגדותם של נציגי בנק ישראל, אבי בן-בסט ואריה ארנון, קטלה לחלוטין את ההפרדה. איך מנמקים בכירי הכלכלנים את ההתנגדות לגבול?

 הנימוק הבטחוני: במקום פיגועים במרכז הארץ "הקו עצמו והכוחות שיפעלו בו ובסביבתו יהוו מטרות לפעולות טרור."  "יחס העלות-תועלת הביטחונית נמוך ביותר... בהגנה על חיי אדם."

הנימוק המדיני: הפרדה תסמן גבול, ואסור לסמן גבול כל עוד אין הסדר. חוץ מזה, מה יהיה גורל ההתנחלויות?

הנימוק הכלכלי: כאן מוצגת פילנטרופיה במיטבה. ההפרדה "עשויה להביא לעלייה דרסטית באבטלה (בשטחים) לשיעורים של ."40%-30%  ואנחנו הרי אנשים טובים וישרי דרך ולא רוצים שלפלשתינים יהיה כל כך רע.

 נימוק השעון: "לוחות הזמנים שהוצגו בידי גורמי הביטחון לצורך היערכות בגין ההפרדה הינם במסגרת של כשנה וחצי עד שנתיים."  זה המון זמן, וממילא יהיה עד אז הסכם קבע.

 נימוק הכסף: זה יעלה כ2.5-  מיליארד שקל, ולמי יש כל-כך הרבה כסף?

 אי לזאת ומשום כך "אין ברעיון ההפרדה פתרון ממשי."  מה כן פתרון ממשי? "סגר משופר,"  וזה מה שיש לנו היום. עובדה – זה עובד.

 בהמשך המסמך יש פירוט של המלצות כלכליות ספציפיות: להקים אזורי תעשייה בשטחי עזה ויש"ע, להטיל אחריות על מובילי עובדים פלשתינים לאסוף ולהחזיר את העובדים, להחמיר בעונשים, להקים שוק סיטונאי בקו התפר (כדי שלא נלך לקניות בקלקיליה,(  להעיף מכאן את העובדים הזרים, כך שבתחילת 1996 יהיו פחות מ20-  אלף מהם (בפועל יש יותר מ200-  אלף, וכלל לא ברור מה זה שייך לנושא.(  ויש שם עוד כמה קשקושים ברמת תבונה דומה.

 מאז תבוסתו של ספיר בקרב עם דיין השלים הזרם המתון (חצי מפלגת העבודה, המרכז ומרצ) עם המצב. בעוד הימין עומד על שלו ולעיתים מפלגות הימין פורשות מהממשלה שנראית כאילו מוותרת על ארץ-ישראל, היונים שומרות באדיקות על הכיסאות הממשלתיים. יוסי שריד וחבריו הנעימו את זמנו של אהוד ברק, שהיה ראש הממשלה הראשון שלא החזיר ולו סנטימטר, שלא לדבר על הזזת התנחלויות. בהיעדר גבול – הכל פרוץ. אנחנו אומנם חכמים גדולים, עם מודיעין מעולה שחשף 90%  מהפיגועים המתוכננים, עם יכולת חיסולים ממוקדת, עם סגר, כתר ומה לא, אבל די בעשרת האחוזים שלא נחשפים כדי לזרוע בקרבנו מוות המוני.

 מי שקורא את דו"ח הוועדה מתרשם שההחלטה לא להקים גבול נבעה בראשו בראשונה מסיבות מדיניות. מהדו"ח גם ניתן ללמוד עד כמה האינסטינקט לצמצם בתקציב קוטל כל רעיון של הוצאה – גם כזאת שיכולה להציל חיי אדם; עד כמה שיקולי הטווח הקצר גוברים על ראייה מפוקחת של העתיד.

14.12.2001

שתפו:

קרא עוד

עובדים על הגירעון בעיניים

 הדיווח בתקשורת היה צנוע. לקופות-החולים היה אשתקד גירעון של 514 מיליון שקל – כמעט פי שניים מהגירעון שהיה להן שנה קודם לכן. די לציין כי מגמה זו (של גידול בגירעון) נמשכת ואף מוחמרת בשנת ,"2001  כותב רואה-החשבון יעקב ויטקובסקי בדו"ח שהגיש למשרד הבריאות. על כל הצרות הרגילות והבלתי רגילות שיש לנו – ויש הרבה – נוספת עתה הבעיה של מערכת הבריאות.

 לכאורה העניין נפתר בהסכם בין משרדי הבריאות והאוצר. על-פי הכתוב בספר התקציב נוספו לסל הבריאות 688 מיליון שקל. כמו כן יקבלו קופות-החולים עוד 200 מיליון שקל כתמיכה כנגד עמידה ביעדי ההוצאה." ועוד נכתב בספר התקציב כי הקופות יקבלו 150 מיליון שקל כנגד הפחתה בגירעון הצבור." מי שרוצה מוצא כאן מיליארד שקל תוספת מקורות למערכת הבריאות. המשמעות היא שגם אם נניח כי מ  2000 -ועד 2002 גדל הגירעון למיליארד שקל, אז שרי האוצר והבריאות סידרו את העניין. לתפארת מדינת ישראל.

 לא מדויק. בהתחשב בגידול האוכלוסייה והזדקנותה גם ההוצאות של הקופות יגדלו. ויטקובסקי מצא, וזה המדאיג מכל, כי ב2000- ההוצאות לנפש גדלו ב.3%- זה קרה למרות שההוצאה על אישפוז – מחצית מההוצאות של הקופות – ירדה. גופים ענקיים כמו קופות חולים מתקשים לנצל את גודלן ולמנוע גידול בהוצאה.

סל הבריאות נקבע בחוק. מחירו – עלות סל הבריאות – בידי שרי האוצר והבריאות. המימון בא משני מקורות: מס הבריאות והשתתפות הממשלה. הממשלה משתתפת" בכל שקל של עלות הסל שלא נגבה באמצעות מס הבריאות .בשנה הבאה עלינו לרעה תשתתף הממשלה בסכום של 9.4  מיליארד שקל.

 סכום נאה? לא כל-כך. השנה, ,2001  תוקצבו  9.2 מיליארד שקל. זו השנה שעליה כתב ויטקובסקי כי הגירעון בה יהיה גדול מחצי מיליארד שקל שהוא מצא בשנת .2000  אז איך זה, יסבירו החכמים שבעזרת תוספת של 200 מיליון שקל (ועוד סכום זהה בתקציב אחר) סוגרים חור של מיליארד שקל?

לנסים דהן, השר הממונה על בריאות הציבור, יש בוודאי תשובה. מכיוון שהר של מיליארד הוליד גבעה של 400 מיליון שקל, יש לשער כי חכמי התקציב מעריכים כי חיסול הגירעון יתבצע על-ידי עלייה דרמטית בהכנסות ממס בריאות. זאת, כמובן, בלי להעלות את שיעור המס. בקיצור: עובדים על הגירעון בעיניים.

אלא שהגירעון בסך 514 מיליון שקל ב2000- אינו המספר הנכון. ויטקובסקי מסביר כי הגירעון האמיתי היה 695 מיליון שקל. אלא שלקופות-החולים נכנסו כספים שאינם קשורים לחוק הבריאות בהיקף נטו של 181 מיליון שקל.

 יוצא מכאן כי לצורך ביצוע חוק הבריאות היה הגירעון של הקופות כמעט 700 מיליון שקל. המספר הזה גדל מאוד ב,2001-  מציין רואה-החשבון. סביר להניח כי ב2002-  זה יגדל עוד. ולטיפול בסוגיה הוקצבו 400 מיליון שקל.

 אותם 181 מיליון שקל, שלכאורה צימצמו את הגירעון, מקורם בעודפי שב"ן ."ל56%- מאזרחי המדינה יש ביטוח רפואי משלים (זה השב"ן.( תכניות הביטוח הללו אמורות לתת שירותים למבוטחים. כמה? בערך בשווי התשלום השנתי עבור הפוליסה – כ900- מיליון שקל. בפועל עושות קופות-החולים קופה על המבוטחים (לכן קוראים להן קופות חולים) ואשתקד הן גבו 181 מיליון שקל יותר מערך השירותים שהן נתנו למבוטחים.

דו"ח ויטקובסקי מגלה כי הקופות הוציאו 595 שקל כתשלום לתרופות לכל חבר בקופה. לעומת זאת כל חבר בקופה שילם בממוצע 222 שקל עבור תרופות. בפועל שיעור ההשתתפות של החולים בתרופות שהם מקבלים" עומד על .37%  האם זה מה שחברי הכנסת התכוונו כאשר אישרו את ההשתתפות העצמית בתרופות בשיעור של ?15%

 הדו"ח אינו מפריד בין תרופות שבסל ובין תרופות שאינן בסל. יהיה מי שיטען כי שיעור ההשתתפות מוטה מעלה בגלל התרופות שאינן בסל. למשל, כאשר אני קונה אקמול. אולי. מה שהדו"ח מוצא בפרשה הזאת מלמד על יכולת הפיקוח המפוקפקת של משרד הבריאות. ב2000- ההוצאה לתרופות של הקופות גדלה ב.8.9%- ההכנסה מהשתתפות עצמית של חברי הקופות גדלה ב.11%- למה? הקופות, כפי שהראה גם מחקרו של פיליפ סאקס שהתפרסם כאן בחודש אוגוסט, מרוויחות ממכירת תרופות.

מה יהיה? אחת משתיים: או שהגירעון יגדל עוד יותר. או שהקופות יתייעלו, וכרגיל זה אומר הפחתה בשירות לציבור .

13.11.2001

שתפו:

קרא עוד

פשיטות-הרגל הבלתי נסבלות

ממשלות מערביות מתחילות להבין כי הפרטה-שמפרטה, מה שחשוב זה השירות לציבור

 ניו זילנד אינה מן המדינות ששמים לב אליהן. קטנה מדי, רחוקה מדי ואוכלוסיית הכבשים רבה מאוכלוסיית בני-אדם. מה כבר אפשר ללמוד מ"החור" הזה?

 אבל העולם למד.  ניו זילנד היתה המדינה הראשונה שעשתה שני מהלכים כלכליים בקנה-מידה גדול: הפרטה מאסיבית של מפעלים ושירותים ציבוריים, ומתן עצמאות לבנק המרכזי לנהל את המדיניות המוניטרית – זו שאמורה להשפיע על האינפלציה. מאמצע שנות ה '80- נישא שמה של המדינה הקטנה הזו כאות ומופת לניהול מדיניות כלכלית. הכלכלנים הזילו ריר כשהוזכר השם הזה.

 בימים אלה ממש הלאימה ממשלת ניו זילנד את חברת התעופה הלאומית – זו שהיתה בעבר בבעלות הממשלה והופרטה למען היעילות, הרווחיות, צמצום הסובסידיות וכל שאר העניינים שכרגיל אינם מצויים בידי הסקטור הציבורי. זה, האחרון, הרי ידוע כלא-יעיל, מפסיד, נושא תשואה כלכלית נמוכה, זקוק לסובסידיות לקיומו, ונשלט בידי ועדי עובדים מילטנטיים, לוקה בכל התחלואים שאמם-הורתם בסוציאליזם, בקומוניזם ובשאר מסגרות שליטה שאבד עליהן הכלח. אז מה קרה לממשלת ניו זילנד? נטרפה דעתם של המיניסטרים שם?

 מילא הניו זילנדים. אבל ראו מה קורה לממשלה הגלאט שמרנית למהדרין של שווייץ. בשבוע שעבר החליטה ממשלה זו להזרים כמה מאות מיליוני פרנק כדי למנוע את סגירתה של "סוויסאיר."  כסף זמני, למטרה זמנית, אמרו דוברי הממשלה. אבל כל מי שעיניו בראשו יודע שממשלת שווייץ תלאים את החברה הלאומית שהופרטה, או תסבסד בכסף ציבורי שמן את העברת הבעלות מהבעלים הפרטי פושט-הרגל הנוכחי לבעלים פרטי אחר. הבעלים יתחלפו, אבל "סוויסאיר" (בשם הזה או בשם אחר) לעולם תטוס. איך? בכסף ציבורי.

 זה בדיוק מה שתעשה בקרוב ממשלת בריטניה. לפני כמה שנים הפריטו שם את רשת הרכבות. עתה החברה הפרטית בהתמוטטות. ממשלת הלייבור של טוני בלייר, ימנית בדיוק כמו קודמתה השמרנית,  לא תוכל לסבול פשיטת-רגל מסילתית. היא תתערב – ותשלם.

 מה שקורה הוא שממשלות מתחילות להבין כי הפרטה שמפרטה, מה שחשוב זה השירות לציבור. ממשלה הגונה לא יכולה לשבת בצד כאשר חברת תעופה מתמוטטת או כאשר חברת רכבות מתמוטטת. ובהכללה: כאשר השירות חיוני לתפקוד החברתי – הממשלה מתערבת. אפילו, כבר לא הס מלהזכיר, מלאימה.

 לב ליבו של הקפיטליזם האמיתי הוא פשיטת-הרגל. לתחרות הכלכלית, זו המביאה למחירים נמוכים ואיכות מעולה, יש מחיר. אינך יעיל, אינך מרוויח – אתה מפוטר. השכיר מפוטר בהוראת בעלי המניות. בעלי המניות מפוטרים – פושטים רגל – בהוראת המאזן הפיננסי. זה נכון, מתברר עתה, רק כאשר יש הרבה ספקים לאותו מוצר או שירות. אבל אם מדובר במוצר או בשירות "בלעדי" – כזה שאי-אפשר בלעדיו – הממשלה מתערבת.

 הלקח פשוט למדי: אין הרבה טעם להפריט עסק ציבורי חיוני. אם "אל על" חיונית אין מה להפריטה. יכולה ממשלת ישראל לחשוב ש"אל על" אינה חיונית. ממילא יש חברות תעופה אחרות הטסות לישראל וממנה. אבל אם נכבדינו מאמינים, כמו שרי ממשלת שווייץ, בנחיצותו של עסק לאומי שכזה, אין להפריטו. כך "אל על,"  כך בתי-ספר, כך בתי הזיקוק, כך חברת החשמל. התנאי להפרטה הוא אחד: שמדובר בשרות שאפשר בלעדיו, כלומר שבעל העסק יכול לפשוט רגל על אמת. אחרת, כך למדנו בימים אלה, מדובר בבלוף.

11.10.2001

שתפו:

קרא עוד