השוואה בינלאומית היא עניין בעייתי. איטליה יושבת רע בהשוואות כאלה, ככל שהדבר נוגע לתפקודי הממשלה. אך לדעת רבים, יותר נעים לחיות באיטליה מאשר בארצות הברית. ממשלת בריטניה הבינה באחרונה שמדדי העושר הם תעסוקה לכלכלנים, אך לא אמת מידה למשהו בעל ערך. בימים אלה מנסים לבנות שם מדד אושר.
אבל כלכלנים אוהבים להתעסק עם דברים מדידים כמו תפוקה, אבטלה, אינפלציה וחובות. על מגבלות המדידה הזו קל ללמוד מנתון מדיד אף הוא, המובן לכל נפש: במונחי רמת חיים – תוצר לאומי לנפש – ארצות הברית נמצאת במקום רם בעולם. במונחי תוחלת חיים – היא במקום רע. אז טוב שם או רע שם?
דו"ח בנק ישראל נכתב בידי כלכלנים. התמונה הכלכלית הניבטת מההשוואה הבינלאומית אינה מרנינה. גם בשנה שנחשבת טובה – 2004 – אנחנו יוצאים רע. רק קצב האינפלציה הישראלי נראה סביר. ההשוואה המעניינת יותר היא מה קרה בעשור האחרון. בין השנים 2004-1994 היו הביצועים הכלכליים בישראל בינוניים למדי. זה קורה למרות שבעשור הזה קיבלה ישראל סיוע חוץ של כ25- מיליארד דולר – מתנה שאף מדינה מכלל המדינות בנות ההשוואה לא זכתה לה. ישראל, כמדינה, היא שיקוף לא רע של מה שבנימין נתניהו נוהג לספר על המובטל הישראלי הטיפוסי: יושב על הטוסיק, אוכל את הקיצבה, ונהנה.
העניין הוא שאף ממשלה, גם הממשלה הנוכחית, לא חושבת ברצינות להתקיים ללא הסיוע המאסיבי הזה. להיפך, ישראל עומדת לבקש עוד סיוע אמריקני למימון ההתנתקות. כאשר חלק מההכנסה הלאומית שלנו הוא קיצבה אמריקנית (במענקים ובהטבות מס לתרומות) – מדידת התפוקה הלאומית שלנו היא בדיחה עצובה.
לכן, המציאות הישראלית עוד הרבה יותר גרועה ממה שרואים בנתונים. בישראל עובדים היום 2. 4 מיליון נפש. חלקו של כל עובד בחוב הלאומי שלנו הוא 220 אלף שקל – שווה ערך לשכר הממוצע של 31 חודשים. הנה חוצפה ישראלית טיפוסית: עם חוב משוגע שכזה, יש לנו את ההעזה להוריד את נטל המס. מה אכפת לנו: הילדים הם שישלמו.
28. 3. 2005
