השבוע נפתח בפרשנות מלומדת על משמעותה הכלכלית של החלטת הממשלה להרחבת/כיבוש/השתלטות על העיר עזה. הדעה הרווחת היא כי מדובר בהוצאה כספית ענקית לממשלה, בגיוס עוד רבבות אנשי מילואים לתקופה ממושכת שתפגע במגזר העיסקי וכיו"ב נזקים שסיכומם הוא "סיכון הכלכלה" עד כדי משבר כלכלי!! כך התחזית העדכנית.
המאמר
הזה בא לבחון את טיב התחזית.
כדי
לסייע למשימה יש לחזור לחודש אוגוסט בשנים שבין 1975 לֿ 1990 . אוגוסט הוא חודש
התקציב של השנה הבאה בלוח הזמנים הממשלתי. בחודש אוגוסט בשנים ההן נרשמה התקוטטות
קבועה בין האוצר ובנק ישראל. זו נסובה על תחזית שיעור הצמיחה בשנה הבאה. מדי שנה הניח
האוצר תחזית צמיחה גבוהה מזה שהניח בנק ישראל כאשר ההפרש נע בין רבע אחוז לאחוז
אחד. על טיבם של נתונים כלכליים בעת ההיא מומלץ ללמוד מהערת שוליים של ורד דר,
כלכלנית באוצר, שכתבה כי "בישראל אי אפשר לחזות אפילו את העבר" וכיוונה
למהימנותם המפוקפקת של נתוני הלמ"ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) שעודכנו מעת
לעת לגבי מה שהיה בשנה שעברה. עד היום מפרסמת הלמ"ס עידכונים לנתוני העבר
במיוחד בתחום הצמיחה – הגידול/צניחה בהכנסה הלאומית.
אז למה
לריב?
בבישול
תקציב יש להתחשב בהכנסות המדינה העתידיות ממסים. ככל שהן גדולות יותר – בהינתן
הוצאה ידועה – כך הגירעון קטן יותר. וככל
שהגירעון קטן יותר כך קטן הצורך בהלוואות וכתוצאה מכך החוב הציבורי יהיה סביר
יותר.
האוצר
שאף תמיד להגיע לתוצאה הסופית הטובה ביותר ולפיכך – כשמתגלגלים לאחור – לתחזית
לצמיחה גדולה יותר. בנק ישראל, שהכיר היטב את התרגיל, תמיד הצליח להציג אומדן נמוך
יותר לצמיחה העתידית.
מאז
תחילת המלחמה בעזה הקטטה נמשכת אבל עם שחקן נוסף: היועץ הכלכלי של ראש הממשלה, אבי
שמחון. הוא טוען שיהיו יותר הכנסות ממסים מהתחזית הן של האוצר והן של בנק ישראל
ולכן אין בעיה תקציבית והכל בסדר.
בינתיים
שמחון צועד במקום הראשון בליגה של הוזי העתיד בתחום המסים.
עד כאן
תיאור הבולשיט הכלכלי השגור.
המשבר הנוכחי
משבר
כלכלי מתאפיין באבטלה, באינפלציה ובשער החליפין שבין המטבע המקומי למטבע זר –
בעיקר הדולר האמריקני והיורו האירופי.
כמעט
שנתיים של מלחמה והמצב הוא זה:
אין
אבטלה. נקודה. גם אם לוקחים בחשבון שמקצת המילאומניקים
מתנדבים למקצועם הצבאי הלא־קרבי כי השכר בצבא גבוה מדמי אבטלה.
אין
אינפלציה. כלומר יש אבל היא קרובה ליעד (1-3% לשנה).
אין פיחות.
זה הסיפור המעניין ביותר. בחצי השנה הראשונה למלחמה שמעתי פה ושם דיווחים על הוצאת
מטבע זר מישראל מחשבונות בנק ישראליים. בתקשורת היו רמזים על כך ש"משקיעים
זרים" – שם מטעה לספקולנטים – מושכים כספים מישראל מחשש לבאות. אלא שיש שני
נתונים שסותרים את התזה: מצב יתרות מטבע זר שמחזיק בנק ישראל ומחירו של הדולר
במונחי שקל. שניהם מראים אותו כיוון. היתרות עולות במקצת. מחיר הדולר יורד כלומר
השקל מתחזק.
רוקחים נתונים?
כמובן
שיש אפשרות שבנק ישראל – מי שמפרסם את שני הנתונים האלה – מנסה לסייע לממשלה
בהונאה. זה לא ממש מופרך. היו ימים, הנגיד היה סטנלי פישר, כלכלן אמריקאי בעל שם
עולמי, שמצא דרך לעזור לממשלה על אף האיסור בחוק בנק ישראל לתת לממשלה כסף. הוא
"קנה" (כלומר הדפיס שקלים) אגרות חוב ממשלתיות בבורסה. בכך הוא העלה את
מחירן ומכאן יצר לממשלה שם טוב אצל פיננסיירים והקל עליה למכור עוד אגרות חוב
למימון הגירעון הממשלתי.
מי
שבדעה שבנק ישראל עסוק בהונאה – שיידע שיש משבר.
מי
שבדעה שאין הונאה – ראוי שיפסיק להקשיב לכלכלנים.
השורה
התחתונה: נכון לעכשיו המחיר של המלחמה הוא מוסרי,
לא כלכלי. כל עוד לא אוסרים על בעלי דרכון ישראלי לבקר באיי יוון, בפריז ובברלין, רוב
היהודים הישראלים מוכנים לשלם.
