פחות ופחות אנשים עושים יותר ויותר מילואים. איך מקהים את תחושת הפראייריות? אפשר להעניק תגמול כספי, אבל זה ידרוש תקציבים שמנים. אפשר גם לחייב את מי שלא הולך לצבא בשירות לאומי. מה שבטוח, שהפתרון של הרמטכ"ל מופז לבעיה כלל אינו מבריק
לפני עשור וחצי שירת מילואימניק בממוצע כ 12- ימים, ואילו עתה הוא משרת בממוצע כחמישה ימים בלבד. מצמד המספרים האלה אפשר ללמוד על שני עניינים מרכזיים בשירות המילואים הישראלי:
המספר השגור הוא שעשירית מחיילי המילואים נושאים ברוב הנטל. הסיפור העגום הוא שבערך 20% מכלל הגברים בגיל 45-21 בכלל משרתים. זה אומר ש80%- מצויים מחוץ לתענוג. מתוך החמישית שנושאת בדגל חצי משרתים עד שלושה ימים בשנה. בערך 3% עושים את העבודה הקשה ביותר – שירות של 31 ימים ויותר. מביש למדי.
מה צריך לעשות?
הדעה הרווחת היא שיש להקהות את תחושת הפראייריות ואת אי-השוויון באמצעות כסף. הרעיון הוא כזה: החברה הישראלית מצויה בהליכי התפצלות. פעם היה דבר כזה שקוראים לו "אנחנו. " היום ה"אנחנו" ממוזער, וה"אני" תופס את מקומו. תחושת הזהות הקולקטיבית – גם בגלל החרפת הוויכוח הפוליטי – מצויה בנסיגה. מספרים על יצחק רבין שהחליט להכיר באש"ף וללכת להסכם פוליטי מתוך הערכה שעוד כמה שנים לא יהיה עם מי לצאת למלחמה.
הביטוי לכך בשירות המילואים – ולדעת כמה אנשים התופעה חודרת במהירות ובעוצמה גם לצבא הסדיר – הוא בבריחה מהשירות. יש הקוראים לזה השתמטות. התוצאה היא אחת, בלשונו של קצין בכיר: מי שלא רוצה – לא עושה שירות מילואים. הצבא קץ במרדף אחרי המשתמטים. הצבא, בניגוד למה שרפול נהג לחשוב, אינו בית-ספר לאזרחות טובה. אם החברה הישראלית עוברת פרצלציה, לא הצבא הוא הגוף שתפקידו לטפל בזה. מה יכול הצבא לעשות, כאשר חלק הולך וגדל של המעסיקים שואל מועמדים לעבודה: "כמה ימי מילואים אתה עושה בשנה"?
הפתרון, כך נראה, הוא לתגמל את המילואימניק המתמיד. הכלכלנים שבין אנשי הצבא אף מוצאים הצדקה עניינית לזה: מי שמשרת במילואים, מקבל את שכרו ממקום העבודה, אבל הוא אינו מקבל פיצוי על אובדן שעות הפנאי שלו, והמעסיק שלו אינו מקבל פיצוי עבור הנזק שנגרם כתוצאה מהיעדרות העובד. כלכלן אזרחי טוען שפעם היה משרת במילואים זוכה בכבוד. היום כבוד נמדד בכסף. הנה ההצדקה לצ'פר את המשרתים.
מכיוון שהבעיה הגדולה קיימת רק ביחס ל3%- ממשרתי המילואים – טוענים מצדדי הפיצוי הכספי – אז כל הסיפור אומנם יעלה כסף, אבל לא הרבה יותר מדי כסף. ככל שניתן להריח לאן נושבת הרוח, זה מה שיקרה. אם לא מחר, אז מחרתיים.
יש, כמובן, כשל לוגי במה שמתכננים אצלנו. זה לעולם לא ייגמר בשלושת האחוזים שבגינם קמה הצעקה. זה גם לא ייגמר ב20- האחוזים שמשרתים במילואים. הצבא בנוי לעת מלחמה על מספרים גדולים בהרבה. לכן גם הכסף שבו מדובר יהיה גדול פי כמה. היה מי שהציע להנהיג בישראל "משמר לאומי" נוסח ארצות-הברית. שם המילואימניק הוא למעשה שכיר ברבע משרה. במספרים ישראליים זה יכול להביא לתקציבים בלתי אפשריים.
האם יש אלטרנטיבה? אחד האלופים בצה"ל סיפר לא מכבר על הימים שבהם שירת כמפקד בסיס והיה עליו להתמודד עם השתמטות גדולה מתורנות השמירה הבסיסית. מה הוא עשה? הודיע כי מי שרוצה – פטור משמירה, אבל בתמורה ייאלץ לתת יותר תורנויות אחרות: במטבח, בניקיון ובתחזוקה. ההשתמטות נעלמה במהירות.
זהו רעיון מבריק וישים. מי שאינו עושה מילואים, יחויב בשירות אזרחי. והנה מקצה שיפורים: ייקבע יחס המרה קשוח, נניח 13 ימי שירות אזרחי תמורת 10 ימי שירות צבאי. מה יהיה השירות האזרחי הזה? מיליון דברים: סיוע לתלמידים בבתי-ספר, שמירה בבתי-ספר, ניקיון השטחים הציבוריים, סיוע לקשישים, סיעוד, משמר אזרחי וכו. '
כשחושבים על זה, זה גם הפתרון לכל אלה שאינם הולכים לשירות צבאי – בין אם בגלל אמונתם היהודית-חרדית או הפציפיסטית ובין אם בגלל לאומיותם הערבית.
לבסוף הערה לצדיקי הכסף. מי שמציע לתת כסף, אומר למעשה שאני – שכבר סיימתי לשרת במילואים – אשלם פעמיים: פעם אחת בשירות ששירתתי ופעם שנייה במס הנוסף שאשלם. תודה, לא. המינימום הוא – בדרך הכספית המעוותת – שהמס יוטל רק על מי שמצוי בגיל המילואים ואינו משרת. או, בלשון פשוטה יותר: לנקרא לשירות תהיה ברירת קנס תמורת אי-שירות.
רב-אלוף שאול מופז סיפר לא מכבר על צמצום ההשתמטות ממילואים. איך? על-ידי העברת הסמכות להחליט מי מגויס למפקדי הגדודים. אלה מכירים את השטח. התוצאות מדהימות: 98% מהנקראים – מתגייסים. בראבו.
קשקוש. תנו למורים להחליט מי ייגש לבחינת בגרות, ובתוך שנה יגיע שיעור הזכאים לבגרות ל. 100%- מה שהמג"דים עושים הוא לקרוא לשירות את מי שידוע שלא יעשה בעיות. בצורת הניהול והגיוס הזאת הרמטכ"ל רק מחריף את אי-השוויון במסווה של "הצלחה בגיוס. "
17. 7. 2001
