שליש
מהאנשים שיכולים לעבוד
נשאר בבית 92 * אחוז
מאלה שלא למדו אינם עובדים * נשים עובדות יותר ויותר, גברים פחות ופחות (כי נשים הולכות
ללמוד)
אחת ההפתעות של השבועות האחרונים היתה
החלטתם של שרי האוצר והרווחה למשוך ברגע האחרון את הצעת החוק, שאמורה היתה לאפשר את תחילת
יישומה הנסיוני של "תוכנית ויסקונסין" נוסח ישראל. מדובר בתוכנית שגובשה
בוועדה ציבורית בראשות פרופ' יוסי תמיר, ולפיה ייעשה ניסיון בארבעה יישובים להחזיר
לעבודה אנשים שלא עבדו זה זמן רב (דהיינו לא מובטלים "רגילים,(" ושמתקיימים מקצבת הביטוח הלאומי. החקיקה נדרשת כדי לחייב את מקבלי הקצבאות להשתתף בתוכנית
הניסויית.
מדוע קיבלו שלמה בניזרי וסילבן שלום רגליים
קרות? על זה יש גרסאות שונות. אחת מספרת שבניזרי התעצבן על הצעותיו של שלום לקצץ בקצבאות
הילדים ובקצבאות אחרות. גרסה אחרת טוענת כי שלום פחד מתגובתם של עשרות אלפי האנשים
שאמורים היו להשתתף בתוכנית – רובם מצביעי מפלגתו. גרסה שלישית טוענת כי
בניזרי חשש מהצלחת הניסוי – מה שעלול היה להביא להרחבתו ולהכללת תלמידי ישיבה
במסגרתו. כך או כך, התוכנית להשיב למעגל העבודה אנשים שמזמן – אולי אף פעם – לא עבדו,
כנראה נקברה לכמה שנים טובות.
הצבא אינו אשם
לכאורה המצב אינו קריטי. מהנתונים עולה כי מ1955- ועד 2000 כ50%- מהאוכלוסייה של בני 15 ויותר אינם
עובדים. הסדרה הזאת נראית יציבה למדי, התנודות
השנתיות בה קלות מאוד, וכמעט שאינן מושפעות משיעור האבטלה במשק. מה השתנה עכשיו
שמצדיק תוכנית ממשלתית
נרחבת להעלאת מספר העובדים מתוך האוכלוסייה?
אבל העובדה שגם בעבר היה המצב גרוע אינה
מצדיקה את היותו כך גם עתה. השיעור הישראלי של לא-עובדים גבוה בהשוואה בינלאומית. אומנם
הוא דומה לזה שבאיטליה ובאירלנד, אבל גבוה בכ10%-5%- מהשיעור במדינות כמו יפאן, גרמניה וקנדה. לא השירות הצבאי אחראי למצב הזה. החיילים אינם נכללים
בסטטיסטיקה.
היציבות היחסית ביחס שבין העובדים
והלא-עובדים מסתיר התפתחויות מנוגדות בין גברים לנשים. מהנתונים גם עולה כי שיעור הגברים שלא עבדו בשנות ה'50- וה'60- היה כרבע. היום שיעורם תפח לכדי .44% הגברים, מתברר, בורחים משוק
העבודה. הנשים, לעומתם, מתנהגות בדיוק ההיפך.
בשנות ה50- כשלושה רבעים מהנשים לא עבדו (בהגדרה של לא-עובדות נכללות גם נשים שעובדות במשק ביתן.( עתה מגיע שיעור הלא-עובדות ל,56%- וככל שניתן לשפוט, הוא עוד יילך ויקטן.
מדוע? שתי סיבות מרכזיות: האחת, קשורה לקשר
השלילי שבין השכלה לבין אי-עבודה. מכיוון שכבר כמה שנים יש יותר נשים משכילות מגברים משכילים, הן יצליחו יותר בשוק העבודה. סיבה נוספת קשורה להתפתחות
הכלכלית הענפית: הענפים,
שבהם קיים ריכוז גבוה של גברים (למשל ענף התעשייה,( מצויים בירידה. לעומת זאת הענפים, שבהם ישנו ריכוז נמוך של גברים (למשל, רפואה,( מצויים בתהליך של עלייה. זהו גם הבסיס לטענה שבשוק העבודה העתידי יש לנשים סיכוי עדיף על-פני הגברים – תהליך שיזיז עוד ועוד גברים לחלק הלא עובד של
האוכלוסייה. יש הטוענים שההתפתחות הזאת עלולה להביא להגברת האלימות החברתית, שכן גברים – שלא
כמו נשים – מתקשים
להסתגל למציאות החדשה.
השכלה היא אחד המפתחות להצלחה בשוק
העבודה. עד היום תיגמל שוק העבודה – ובעוצמה רבה – בעלי השכלה על-פני מעוטי השכלה. סביר
להניח שהגידול המתמיד במספר הלומדים יקטין במקצת את התיגמול הזה. אבל נראה שגם בעתיד
היכולת להתמיד בעבודה תותנה בהשכלה. ההפך מזה קורה עם הלא-עובדים. הרוב המוחץ של
הלא-עובדים למדו פחות מ10- שנים (דהיינו לכל היותר עד תום חטיבת ביניים.( רק שיעור קטן, יחסית, של בעלי השכלה אקדמית מצוי בקרב הלא-עובדים. בישראל יש
עדיין כ150- אלף איש ואישה מעל
גיל 15 שלא למדו כלל. 92% מהם אינם עובדים.
המקור המרכזי למידע על עובדים ועל שאינם
עובדים הוא סקר כוח אדם, שנעשה באופן קבוע על-ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. בשנה שעברה
נסקרו מדי שלושה חודשים כ26- אלף נפשות. זהו אחד הסקרים הגדולים והמקיפים
ביותר שעורכת הלשכה.
בין השאר נשאלים הנסקרים אם הם עובדים. אלה
שאינם עובדים נשאלים על הסיבה, לדעתם, לכך שאינם עובדים. אחד הממצאים הבולטים ביותר הוא שכ25%- מהנשאלים עונים כי הם אינם עובדים משום שעברו את גיל העבודה. עוד כ25%- מצהירים שהם לומדים. לכן יש טעם לבדוק אוכלוסייה יותר מצומצמת: רק
את בני .64-25 בכך אנחנו מוציאים מהסקירה את הגמלאים ואת מרבית הלומדים.
אחת ההפתעות באוכלוסייה הזאת היא ששליש (32%) ממנה אינו עובד 897 – אלף איש ואישה. ועוד יותר מפתיע הוא שמתוך הלא-עובדים האלה רק שישית הם המובטלים, כלומר
אנשים שמחפשים עבודה, אך אינם מוצאים. במלים אחרות: בשנה שעברה היו בארץ כ750- אלף איש ואישה בני
64-25 שלא עבדו ולא חיפשו עבודה.
גם כאן ראוי להבחין בין נשים לגברים. ככלל,
25% מהגברים בגיל הזה אינם עובדים
לעומת כ40%- מהנשים. אבל ניתוח הסיבות לאי-עבודה מלמד פעם נוספת על מה שצפוי לקרות בשוק
העבודה העתידי. 25% מהגברים הלא-עובדים הצהירו שהם מובטלים (כלומר שנכשלו
במציאת עבודה) לעומת שמינית בלבד מהנשים. נתון מהסוג
הזה יכול ללמד שהנשים משתדלות יותר, ומצליחות. אם כך, מדוע שיעור הנשים הלא-עובדות גבוה בהרבה משיעור הגברים הלא-עובדים?
זה מחזיר אותנו להגדרה של "עבודה." כ50%- מהנשים ה"לא-עובדות"
השיבו כי הן מטפלות במשק ביתן ובילדים. יש הטוענים כי זו עבודה לכל דבר
ועניין, למעט העובדה המצערת שהיא נעשית ללא תשלום. לו היו רושמים שכר לנשים האלה – כך הטענה – כפי שרושמים שכר דירה לבעלי דירות לצורך חישובו של מדד
המחירים לצרכן, או אז היה מתברר כי שיעור הנשים הלא-עובדות
היה יורד מתחת לשיעור הגברים הלא-עובדים. על-פי הגרסה הזאת הנשים כבר השיגו ניצחון מוחץ בשוק העבודה, אבל הוא טרם נרשם באופן רשמי.
בעניין הזה כדאי לשים לב שלא נמצא ולו גבר אחד שהצהיר כי לא עבד משום שהוא מטפל בבית ובילדים.
יהודים
וערבים
יש נשים ויש נשים. הסטטיסטיקה
מצביעה על הבדל משמעותי בין נשים יהודיות
וערביות ("לא יהודיות.(" בעוד שבין הגברים שיעור הלא-עובדים של
יהודים דומה מאוד לזה של ערבים, הרי בין הנשים יש פער משמעותי. 80% מהנשים הערביות אינן עובדות. והנה עוד הבדל בין שני הלאומים החיים
בארצנו: אומנם שיעור הלא-עובדים בין הגברים דומה, אך הוא מסתיר את העובדה שאצל הערבים רבים מהלא-עובדים הם מובטלים (שניסו
למצוא עבודה,
אך נכשלו.( אצל היהודים שיעור האבטלה קטן
בהרבה, כלומר שיעור הלא-עובדים שכלל אינם מנסים למצוא עבודה גדול בהרבה.
אצל הנשים התמונה אחרת. בקרב הנשים הערביות
יש שיעור גבוה במיוחד של מי שכלל אינן מצויות בשוק העבודה – הרבה מעבר לשיעור שבקרב הנשים היהודיות. העובדה הזאת מלמדת, בין השאר, על המגבלה שבהתייחסות אל עבודה במשק
הבית כאל "עבודה." נראה כי נשים רבות, במיוחד ערביות, נשארות בבית לא משום שבחרו לעצמן את העבודה הזאת.
ממשק הבית לשוק העבודה
השכלה, כפי שכבר צוין, היא כלי מרכזי
במציאת עבודה, בשמירה עליה ובקבלת שכר עבודה גבוה. הסטטיסטיקה שלנו נוהגת למדוד את
ההשכלה לפי מספרן של שנות הלימוד. לרוב יש קשר בין טיב ההשכלה למספר שנות הלימוד. אבל יש
בישראל חריג אחד משמעותי. הקבוצה בעלת מספר שנות הלימוד הגדול ביותר היא קבוצת הגברים
החרדים (שהשכלתם נרכשת בישיבות.( לכאורה זה אמור היה להיות המפתח לשיעור גבוה של לא-עובדים
מתוך הקבוצה הזאת. אבל רק לכאורה.
אם נחזור לקבוצת הלא-עובדים באוכלוסיית בני
ה64-25- נמצא, כצפוי, שיש שם ריכוז גבוה
של בעלי השכלה יסודית
ושיעור נמוך של בעלי השכלה תיכונית ואקדמית. זה נכון גם לגבי נשים באותה קבוצת גיל. החריג הבולט הוא אצל גברים שלמדו בישיבות. 65% מהגברים בגיל הזה שלמדו בישיבה – לא-עובדים. זהו שיעור חריג באופן קיצוני. חוקר
החברה החרדית,
פרופ' אלי ברמן מאוניברסיטת בוסטון, מצא כי בקהילה החרדית בטורונטו ובניו-יורק השיעור המקביל
הוא כ.6%-
מנהל הרשות לתכנון כוח אדם במשרד העבודה, בני
פפרמן, ניסה להעריך מהו הסיכוי לצמצם את שיעורם של הלא-עובדים. כצפוי, המספרים
הגדולים באים מהנשים שעסוקות
עתה במשקי הבית שלהן. פפרמן מעריך כי כשליש מהנשים הלא-עובדות הן בעלות סיכוי לעבור לתעסוקה. הגברים הם פרשה
פחות מוצלחת. להערכתו, רק לכחמישית מהגברים סיכוי כלשהו לעבור לשוק העבודה.
פפרמן מדבר על כ330- אלף גברים ונשים בעלי סיכוי לעבור לעבודה. הוא
מחלק את בעלי הסיכוי לשלוש קבוצות: גבוה, בינוני ונמוך. בעלי הסיכוי הגבוה והבינוני
מהווים כ80%- מכלל בעלי הפוטנציאל לעבוד. מה
שמחזיר אותנו
לראשיתה של הכתבה הזאת ולתוכנית הניסויית להעביר לעבודה מקצת מכ2- מיליון האיש והאישה שאינם עובדים. לתוכנית כזאת יש תנאי הכרחי, והוא שהממשלה
תנהל מדיניות כזאת,
שתאפשר למצוא עבודה לכל שמי שיכול לעבוד. זאת אינה המדיניות הנוכחית. במקביל יש מקום לתוכנית פרטנית
נוסח ויסקונסין, שתחייב את אלה שאינם עובדים לנסות באמת להשתבח מבחינה מקצועית ולנסות את
כוחם בשוק העבודה ולא רק בשוק הקצבאות.
1.10.2000
