רגע לפני שאל על, בזק, חברת חשמל ושאר המונופולים של המדינה עוברים לידיים פרטיות, צריך לברר: אם ניהול פרטי יעיל יותר מזה של המדינה, למה במקרים רבים המחירים לצרכן דווקא עולים לאחר ההפרטה?
ראוי לחזור לאמא בריטניה. שם, בהנהגתה של ראש הממשלה מרגרט ת'אצ'ר, ההפרטה הפכה מרעיון לפוליטיקה. בסוף חודש פברואר מלאו כותרות העיתונים בידיעה על המשבר הפיננסי הקשה אליו נקלעה הרשות לתעופה אזרחית. זה קרה בעקבות בקשת הרשות – גוף שהופרט בעבר – מרשות הפיקוח להעלאת תעריפים של ,5% בקשה שנדחתה. בנימוקי הדחייה הסבירה הרשות כי כבר עתה התעריפים בבריטניה גבוהים מבכל מקום אחר בעולם.
אל דאגה, אפשר עדיין לטוס לבריטניה. יש לשער כי ממשלת הוד מלכותה תזרים כסף ציבורי לגוף המופרט ותמנע בכך את פשיטת הרגל. כמו במקרה של „ריילטרק" ,(railtrack) למשל.
בתחילת שנות ה '90- החליטה הממשלה השמרנית דאז להפריט את הרכבות. במצוות הכלכלנים שחרדו מהעברת מונופול הנסיעה הזה מהממשלה לידיים פרטיות, הוחלט לפני ההפרטה על שינוי מבני. מה שקוראים אצלנו חדשות לבקרים בשם 'רפורמה.' הממשלה, ראשית, הקימה חברה (מונופול ( שתפעיל את תשתית הרכבת: מסילת הברזל. מול המונופול הזה הוקמה רשות פיקוח (כמו רשות החשמל שלנו מול חברת חשמל) שתפקידה: לקבוע את המחיר שישלמו בעלי הרכבות למפעילת התשתית המסילתית.
שנית, הרכבות עצמן הוצאו למכרז לידיים פרטיות. פחות או יותר מה שעושה משרד התחבורה עתה לקווים של אגד ודן. כך נוצרו כמה חברות פרטיות שמפעילות את הרכבות על גבי התשתית המונופולית. או אז קם איש חכם ואמר: מה טעם שהמונופול – חברת המסילה ריילטרק – תהיה בבעלות ציבורית. נפריט גם אותה. כולם היו מרוצים. כולם הרי בעד הפרטה. מן המפורסמות הוא שחברה בבעלות פרטית יעילה יותר מחברה בבעלות ציבורית. הממשלה היתה מבסוטה כי פרט למימוש אידיאולוגיית ההפרטה נכנסו לקופתה כמה מיליארדים טובים. בשוק ההון היו מבסוטים כי החברה הפרטית הונפקה בבורסה.
לפני חודשיים, במבצע לילי חשאי, תפסה ממשלת בריטניה את ריילטרק שעמדה על סף פשיטת רגל. שר התחבורה, סטיבן ביירס, הסביר כי הצעד הקיצוני הזה נעשה בכדי למנוע השבתה כללית של הרכבות, שהיתה צפויה עם ההתמוטטות של מונופול התשתית.
מה שקרה הוא זה: המונופול הפרטי רצה להרוויח, ולהרוויח טוב. מכיוון שלא היתה לו שליטה על ההכנסות (אלה נקבעו בידי רשות הפיקוח) הוא החליט – כך מלמדים באולפנות לכלכלה ולמינהל עסקים – לצמצם בהוצאות. בשנה האחרונה קרו שורה ארוכה, ארוכה מדי, של תאונות רכבות. חוקרי התאונות מצאו כי המונופול קיצץ בתחזוקה, והתשתית נרקבה. היה ברור שמונופול התשתית זקוק להשקעות אדירות. לאור התשואה המגולמת בתעריף המפוקח, שוק ההון והבנקים העדיפו לא להלוות למונופול את המיליארדים שרצה. לממשלה לא היתה ברירה, אלא לתפוס את החברה.
הממשלה היתה יכולה לעשות דבר אחר: היא היתה יכולה להכריח את רשות הפיקוח להעלות את המחיר המשולם בידי הרכבות לחברת המסילה. בשיטה הזו הצרכן – מי שנוסע ברכבת – ייאלץ לשלם יותר. הממשלה שם חשבה שזו מדיניות מוטעית.
אבל זה בדיוק מה שממשלת ישראל עושה. הנה שלושה אירועים מהעת האחרונה.
בזק: נשלם יותר עוד לפני ההפרטה
ממשלת ישראל החליטה על רצונה להפריט את בזק – מונופול התקשורת הקווית שלנו. כולם בעד ההפרטה והממשלה עמדה בביקורת חריפה על התמהמהותה. כאשר הממשלה סיימה לבסוף את העיכובים (אחת השאלות היתה איך השב"כ והמשטרה, ורק הם, מאזינים לשיחות טלפוניות בחברה בבעלות פרטית) הודיעו החברה וועד העובדים כי הן תומכות נלהבות בהפרטה ובלבד שיימצאו מיליארד שקל.
בשביל מה? כדי לשלם פיצויים לעובדים שיפוטרו במסגרת „התייעלות" החברה טרם הפרטתה. מאיפה יש לממשלה מיליארד שקל ועוד בימים אלה של מצוקה תקציבית? ואם יש, מה פתאום לשים אותם לטובת עובדי בזק? הממשלה נלחצה. ההפרטה חשובה מאוד, והחליטו לשלם. רק כדי שאנחנו, פשוטי העם, לא נדע על סדר עדיפות תקציבי משובש, החליטו לשים את הכסף הציבורי בבזק בכביש עוקף תקציב.
לא מכבר שיגר שלמה כפיר , יו"ר ועד עובדי החברה, מכתב לממשלה. כפיר דרש שהממשלה תציב תנאי למי שיקנה ממנה את בזק: לאסור על הבעלים החדש למשוך דיבידנד בסכום של מיליארד שקל המפורסמים. סיכום הסיפור הרי ידוע: בזק אולי תשתמש בחלק מהכסף לפיצוי עובדים שיפוטרו. אבל היא תשתמש בכסף גם כדי לממן את חברות הבת שלה המצויות בתחרות; במיוחד את יס המתחרה בחברות הטלוויזיה בכבלים, ואולי גם את פלאפון שמתקשה מול סלקום ופרטנר. בלשון כלכלית פשוטה: הממשלה מזרימה כסף לבזק בכדי שאפשר יהיה להפריט אותה, ולתת לה עדיפות מול המתחרים.
מה שקרה בשבוע שעבר עם תעריפי בזק הוא המשך הסיוע הציבורי לבזק לקראת הפרטתה. בזק עלולה לעמוד בעתיד בתחרות מול מפעילי תקשורת קווית אחרים, כמו חברות הכבלים. הממונה על הגבלים עיסקיים הבהיר לחברות הכבלים כי הוא מתנה את מיזוגן לחברה אחת בכך שיתחייבו להתחרות בבזק. בזק רוצה להיערך לקרב, בחסות המגן הממשלתי. איך? זה סיפור התעריפים. הביזנס הגדול בתקשורת קווית הם העסקים, לא משקי הבית. כדי שהכבלים יתקשו בתחרות מול בזק, יש לבזק אינטרס שהמחיר יהיה נמוך במקטע העיסקי וגבוה במשקי בית. מי שיסתכל על התעריף החדש שאישרה הממשלה (ועדיין טעון אישור הכנסת) ימצא בדיוק את זה: התעריף למשקי הבית עולה, התעריף למגזר העיסקי יורד. ממשלת ישראל, באדיבות רובי ריבלין וסילבן שלום ובאמצעות כיסו של הצרכן הביתי, נותנת לבזק העדפה מוקדמת מול מתחרים פוטנציאליים. וכל זה נעשה בשם ההפרטה והתחרות הצפויים לנו.
לפני כחודשיים פרסמה רשות החשמל הודעה על כוונתה לייקר את תעריף החשמל בכ.6.5%- כגוף ציבורי רציני פרסמה הרשות חוברת מפורטת ובה התחשיבים וההנמקות למחירים החדשים. מהחוברת עולה שהרשות מתכוונת להפריד את תעריף החשמל לשלושה חלקים: לייצור חשמל, להולכת חשמל ולחלוקת חשמל . ובקיצור, הרשות מתכוננת להפרטת משק החשמל. היא מעריכה כי בעתיד הקרוב יקומו יצרני חשמל פרטיים, שיתחרו בחברת חשמל הממשלתית. אלה יבקשו לשווק את תוצרתם על-גבי רשת ההולכה והחלוקה שבבעלות חברת חשמל. לכן יש היגיון לחלק את תעריף החשמל מראש כך שיצרן פרטי ידע במדויק כמה יעלה לו להוביל חשמל מהגנרטור שבאמצעותו הוא מייצר ועד לצרכן הסופי.
עד כאן הכל הגיוני לחלוטין. הרעיון הוא שחברת חשמל היא חברה בזבזנית. עובדה, יש לה עודף של עובדים שמקבלים שכר מנופח וחשמל חינם גם. לכן, במצב הזה, יש לצפות להרבה מאוד מתחרים בייצור חשמל, שישלמו למספר מצומצם של עובדים שכר מינימום פלוס, ויוכלו להכות במחיר החשמל את המפלצת של יעקב רזון ויורם אוברקוביץ.'
מי שיעיין בתעריף החשמל המוצע דווקא בקטע בו צפויה תחרות, ילמד על שינוי מעניין. בכל תעריף, בכל מחיר של מוצר, יש מרכיב הקרוי „תשואה על ההון." מגיע למי שמשקיע להרוויח, לא? ובכן מה שמפתיע בתעריף החדש הוא ש„התשואה על ההון" בייצור חשמל – זה החלק שהולך להיות מופרט ותחרותי – עולה .(!) כאשר הממשלה השקיעה בתחנת כוח הגיע לה רווח של .5.5% אבל כאשר האחים עופר ישקיעו בעתיד, וזה נכון גם לגבי חברת חשמל עצמה, התשואה עולה ל .7.5%- ואנחנו חשבנו שבגלל התחרות, וביטול המונופול של חברת חשמל, המחיר דווקא ירד.
רשות החשמל מנמקת את הצעתה המוזרה בכך שבעת תחרות גדל הסיכון. מי ערב שיצרן פרטי של חשמל יוכל למכור את מרכולתו? במצב של תחרות, בניגוד למצב של מונופול, יש סיכון שלא כל הסחורה תימכר. עבור הסיכון הזה מגיעה תשואה גבוהה יותר, כלומר מחיר חשמל גבוה יותר.
לא מיותר לציין שגם כיום, במצב של מונופול, לא כל יחידות הייצור של חברת חשמל מופעלות. חלקן „מובטל" בשעות השפל או בעונות המעבר. על הסיכון שיש לחברת חשמל בבעלות ממשלתית כתוצאה מ„האבטלה" הזו אין פיצוי. כאשר החשמל הוא פרטי – הצרכן נאלץ לשלם יותר.
הנה כי כן מה שעולה משני האירועים האלה: ישנם מקרים בהם ההפרטה לא מובילה להוזלת השירות או המוצר עבור הצרכן. להפך, הצרכן או משלם המסים נאלצים לשלם יותר או לסבסד בעבור ההפרטה. זה מה שמתכננים לנו במקרים של בזק ושל חברת חשמל. מה שמסביר, למשל, מדוע ועדי העובדים כל-כך נלהבים . מההפרטה המוצעת.
ערוץ :10 שירות חיוני?
מה שמעביר את הדיון לערוץ .10 מי שמחפש לקח מהסיפור של ריילטרק ורשות התעופה הבריטית הרי הוא זה: אין להפריט מפעל שהממשלה לא יכולה להתיר לו לפשוט את הרגל. אם מדובר במפעל חיוני – אין להפריט. מה כל זה קשור לערוץ ?10
ממשלת ישראל יצאה במכרז להקמת ערוץ טלוויזיה מסחרי שיתחרה בערוץ .2 זכה מי שזכה ובסוף חודש פברואר עלה לאוויר הערוץ החדש. באותם ימים רבו שביתות הטכנאים בערוץ ,1 הממלכתי. בעת שביתה שכזו משדר הערוץ הראשון שיקופית ועליה כתוב: כאן שביתה. מספרים כי מספר הצופים שבהו בשיקופית „כאן שביתה" היה גדול ממספר הצופים שהסתכלו בתוכניות המלומדות של ערוץ .10 בקיצור: זה היה צריך להיות סיפור על כישלון עיסקי. עוד חנות מכולת שנפתחה, ונסגרה. לא נעים, לא נורא.
אבל זה היה מאוד נורא לממשלת ישראל ולחברי ועדת הכלכלה של הכנסת. אלה חברו יחדיו להציל את פושטי הרגל מערוץ .10 בהליכי חקיקה ומינהל זריזים מעין כמותם קיבל זכיין הערוץ הקלות ממשלתיות משמעותיות. הקלות, שלו היו ניתנות מראש, היו מביאות הצעות רבות וטובות יותר במכרז המקורי. אם ממשלת ישראל היתה מסייעת למועמדים לפיטורים כמו שהיא מסייעת ליזמים כושלים – היינו עם חצי האבטלה הרשומה במקומותינו.
מה שמחזיר אותנו לכלל הקובע: אם המפעל חיוני – וזה מה שהממשלה חושבת על ערוץ 10 המיותר – אז שתיקח את הפעלתו על עצמה. לא תחלק מתנות ליוסי מימן וחבורתו שנכשלו בפרשה.
מה אמר על זה מילטון פרידמן?
על סדר היום ההפרטתי של ממשלת ישראל עומדות החברות הבאות: בזק, חברת חשמל, אל על, עמידר, בתי זיקוק, מקורות, תעשייה צבאית, תעשייה אווירית, תשתיות נפט, בנק לאומי, בנק דיסקונט ובנק לפיתוח התעשייה. קל לראות כי לכל החברות יש מכנה משותף אחד: מדינת ישראל לעולם לא תרשה להן לפשוט רגל. זה אומר שמי שקונה אותן מהממשלה מקבל תעודת ביטוח, ללא תשלום פרמיה, מפני אובדן הרכוש. מי שבוחן מה שהממשלה עשתה עם בזק, עם ערוץ 10 ואולי תעשה גם עם חברת חשמל מגלה את התופעה הבאה: בכדי לצמצם את העלות של פוליסת הביטוח של הקפיטליסט שירכוש את הנכס הציבורי נוקטת הממשלה בצעדי מנע: היא מייקרת את המחיר שהצרכן משלם עבור השרות. להבטיח רווח נאה לאותו קפיטליסט.
ב1977- עלה הליכוד לשלטון והזמין ארצה את הגורו של הימין הכלכלי בעולם פרופ' מילטון פרידמן. די מהר התברר לאנשי הליכוד דאז עד כמה הם רחוקים מהגורו שלהם. בעוד הרומן לוהט הוזמן פרידמן לכינוס על מכירת חברות ממשלתיות. מנהל רשות החברות הציג את המכרזים המוצעים ואת התקבולים האפשריים. כולו זורח על ניהול ציבורי יעיל והוגן. הנוכחים ספקו ידיים בהנאה. עד שמילטון קשישא פתח את פיו. „מי בכלל נתן לך זכות למכור את הרכוש הציבורי "? כך הפרופסור האמריקני למנהל רשות החברות. „זה לא הרכוש שלך. זה לא הרכוש של אמא שלך. זה לא הרכוש של הממשלה. הממשלה רק מנהלת, עבור הציבור. את הרכוש הזה ." והמסקנה: „אין לך כל סמכות מוסרית או כלכלית למכור את הרכוש הזה. אם ממשלת ישראל חושבת, ולדעתי בצדק, שהיא לא צריכה לנהל את הרכוש הזה – שתחזיר אותו לבעליו, לציבור." פרידמן רצה שהממשלה תיקח את מניות בנק לאומי שברשותה ותחלק אותם לאזרחים. מניה לכל אזרח, ושלום על ישראל.
אם כך, מדוע ממשלת ישראל לא מחלקת את הרכוש הציבורי לכל האזרחים אלא מוכרת אותו לבעלי ממון? מדוע הנגישות לרכוש ציבורי מופרט היא רק למי שיש לו כסף? מדוע למסעודה משדרות אין נגישות לרכוש הזה?
יש כאן קומבינה . הפרופסורים באוניברסיטה שבויי קונספציה, כי כל מה שהוא ציבורי הוא רע. בעלי ההון לוטשים עיניים לסחורה ציבורית שמניבה תשואה נאה. הפקידים בממשלה הם תלמידים של פרופסורים שבויי קונספציה שחושבים שהפרטה היא מלאכת קודש, והם הכוהנים. לממשלה יש תמריץ כספי: היא מגייסת מקורות כספיים גדולים. אלה מאפשרים לה לקיים גירעון תקציבי גדול במיוחד, ולממן אותו בכסף זול. האלטרנטיבה היתה או לצמצם את הגירעון הממשלתי או לממן אותו באמצעות הלוואות עם ריבית תופחת. כך נוצרת זהות אינטרסים בין האקדמיה, הפקידים הציבוריים והקפיטליסטים שרוכשים.
ההפרטה אינה נעצרת בחברות ממשלתיות. האופנה החדשה היא להעביר רכוש ציבורי לשימושים פרטיים. שלוש דוגמאות באקטואליה הישראלית:
• חברות כוח אדם. הממשלה שוכרת עובדים לא במישרין אלא דרך חברות פרטיות. בתחילה זה נועד להוזיל את שכר העבודה כי חברות כוח אדם שילמו לעובדים פחות ממה שמקובל בשרות הציבורי. אחרי שנחקק חוק שמחייב שכר שווה, המוטיבציה היא אידיאולוגית: להחזיק עשרות אלפי עובדים תחת איום מתמיד של אפשרות לפיטורין.
• נתיבים פרטיים על כבישים ציבוריים. הכנסת העבירה חוק שמאפשר להקצות נתיבים של כביש ציבורי לשימוש פרטי. זה יאפשר למי שיש לו כסף, והסכום לתשלום ישתנה ככל שהביקוש יגדל, לנסוע במהירות ולהימנע מפקקי תנועה. ומי שאין לו? שייתקע.
• שירות רפואי פרטי. היועץ המשפטי לממשלה הכשיר לאחרונה את האפשרות שבבתי חולים ממשלתיים יינתן טיפול מועדף למי שמשלם. כלומר מי שאין לו – שייתקע.
19.3.2002
