שני חוקרים שבדקו את מידת האמון בין הסקטורים השונים באוכלוסייה הגיעו למסקנות הבאות: החרדים מאמינים רק לעצמם המזרחיים מעדיפים לתת אמון באשכנזים והחילוניים יתנו פחות ממחצית כספם לדתיים
משה סויסה ועמיר גולדשטיין נזקקים להלוואה. שניהם שכירים. לשניהם הכנסה שווה. לשניהם נכסים דומים. שניהם לקחו הלוואות בעבר והחזירו אותן במועד. איך יתייחס פקיד הבנק – המופקד על הלוואות – לבקשות שעומדות לפניו?
התשובה אמורה להיות פשוטה: מכיוון שהנתונים הכלכליים זהים לחלוטין, פקיד הבנק אמור להתייחס אליהם בצורה שיוויונית. האם פקיד הבנק הישראלי המצוי אכן עושה את זה?
שני חוקרים, חיים פרשטמן ואורי גניזי, החליטו לבדוק באיזו מידה הישראלי נוהג אפליה הנובעת ממוצא אתני שונה. לשם כך הם שיחקו במשחק האמון. במשחק הזה נותנים לפלוני 200 שקל ומעמידים בפניו את הדילמה הבאה: פלוני יכול לשים את הכסף בכיסו וללכת הביתה שמח וטוב לב. הוא יכול לשלוח את הכסף או חלק ממנו לאלמוני. במקרה זה כספו ישולש. אלמוני יועמד בפני אותה דילמה. הוא יכול לשמור את הכסף שהגיע אליו, או להחזיר הכל או מקצת הכסף לפלוני. במקרה זה כמות הכסף תגדל.
איך ראוי לשחק את המשחק הזה?
קל להראות כי אם פלוני ישלח את כל 200 השקלים לאלמוני, ואם אלמוני יחזיר לפלוני את מלוא 600 השקלים שקיבל – או אז שניהם ירוויחו את המקסימום. אלא שכדי להרוויח את המקסימום עליהם לתת אמון איש ברעהו.
האם יש לישראלי הממוצע אמון או לאו?
במחקר קודם (שפורסם כאן בדצמבר (1998 נתבקשו סטודנטים לשחק במשחק כאשר החוקרים רשמו על הטפסים שמות מובהקים של נשים וגברים, ספרדים (סויסה) ואשכנזים (גולדשטיין. ( התברר אז כי סטודנטים לא מפלים לרעה בין נשים וגברים. אשה זכתה בממוצע לאותו סכום כסף כמו גבר. אבל יש אפליה בוטה כנגד בעלי שמות מזרחיים. הסטודנט הממוצע נתן אמון (שלח יותר כסף, מתוך תקווה לקבל יותר כסף בחזרה) בנמען אשכנזי מאשר בנמען מזרחי. מה שמתבקש ממימצא כזה הוא בוז קולני כלפי הסטודנט הישראלי – לרוב אשכנזי.
נולדה ההפתעה המרכזית במחקר: מתברר שסטודנט ממוצא מזרחי נהג בדומה לסטודנט האשכנזי. גם הוא נתן אמון יותר באשכנזים ופחות בספרדים. מתברר שיחס שלילי למזרחיים אינו רק נחלת האשכנזים. גם הספרדים חושבים רע על בני מוצאם.
שנתיים מאוחר יותר (המימצאים התפרסמו כאן ביולי (2000 שאלו החוקרים איך מתייחס הישראלי החילוני לישראלי הדתי. באותו משחק נבדקה השאלה האם סטודנט מאוניברסיטת חיפה מתייחס באותה צורה לעמיתו מאוניברסיטת תל אביב (הסמן החילוני) ומאוניברסיטת בר אילן (הסמן הדתי. ( החילוני המצוי, התברר, נושא בליבו טינה לדתיים. הוא רוחש להם פחות אמון, תזכרו שמדובר בכסף בלבד, מאשר לחילוניים.
מעניין, ויש שיאמרו לא-מפתיע: כאשר הסטודנטים נשאלים האם יש להם דעה קדומה או נוהג של אפליה כלפי מזרחי-אשכנזי-חילוני-דתי לעולם התשובה היא שלילית. אבל כאשר יוצאים מאזור הדעה ונכנסים אל העולם הממשי. . .
בעוד שבמקרה המזרחי-אשכנזי האפלייה התמקדה בגברים, אך לא בנשים, הרי במקרה החילוני-דתי האישה החילונית נהגה כמו הגבר החילוני: שלחה, בממוצע, פחות ממחצית הכסף לדתי מאשר לחילוני.
מיטיבים עם בני סוגם
עתה התפרסם השלב השלישי בסדרת המחקר הזו: איך נוהגים החרדים כלפי כל השאר. התרגיל המחקרי שבוצע בפעם הזאת היה מורכב בצורה מעט שונה.
תלמידים בישיבה חרדית גבוהה בירושלים שיחקו "כנגד" שלוש קבוצות: ישיבה חרדית באשדוד (הסמן החרדי,( המכללה של תל אביב (הסמן החילוני) וקבוצה אנונימית ובלתי מזוהה (כלל ישראל. ( עכשיו משאנו יודעים עד כמה מפוצלת החברה הישראלית לשבטיה, אין פלא שגם החרדים שוכחים אמירות כמו "אשרי אדם שנברא בצלם" (כל בני האדם שווים) ו"ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא" (דין שווה לחרדי ולחילוני. ( הסטודנטים החרדים רחשו אמון רב לדומיהם מאשדוד, והפלו לרעה את הסטודנטים החילוניים מהמכללה התל אביבית.
יצקצקו בלשונם, תלמידינו החרדים, ויספרו לכל על עליונותם המוסרית בהשוואה לחוטאים החילוניים. כאשר זה מגיע לתכלית, למבחן המעשה, עדיף החרדי על החילוני.
אלא שהתמונה גרועה עוד יותר. אפשר שהחרדים לא אוהבים חילוניים מוצהרים ומוכנים לקפח אותם. אבל את כלל בית ישראל הם אוהבים אהבת נפש. זה אולי מה שאומרים בתפילה ובדעה בפומבי. במעשה, החילוני המוצהר קיבל מהחרדי 94 שקל. כאשר החרדי עמד מול אוכלוסייה אנונימית (כלל בית ישראל) התשלום שהועבר היה 95 שקל. ההפרש בן שקל אחד, מסביר הסטטיסטיקן המצוי ,חסר כל חשיבות.
מכיוון שהחרדים הם קבוצת מיעוט – כ9%- מהאוכלוסייה מצהירה כי ראש המשפחה למד בישיבה גבוהה – אפשר לחשוב כי היחס השווה לכלל בית ישראל ולחילוניים אינו אלא שיקוף של מעמד המיעוט. החרדי, כך הנוקטים בהסבר מקל, מוקף "אוייבים" ולכן "כלל בית ישראל" האנונימי הוא למעשה חילוני שראוי לתגובה זועמת ואפליה. כדי לבדוק את ההשערה הזו הציבו החוקרים מול הסטודנטים החרדים קבוצה רביעית: הם סיפרו להם כי הכסף יישלח מחציתו לישיבה החרדית ומחציתו למכללה החילונית. בצורה הזו החרדי עמד בדילמה אמיתית: האם לסייע למחצית האוכלוסייה החרדית תוך "סיכון" שאפשר שמהכסף תיהנה גם המחצית החילונית. לחרדים, התברר, בכלל לא היתה דילמה: הסיכוי המוקטן עד מאוד 50%) בתרגיל לעומת 91% במציאות) שהכסף יגיע לחילוני לא שיכנע את החרדי לנהוג בחוסר אפליה. רק 99 שקל נשלחו בממוצע בקבוצה הזו, ושוב הסטטיסטיקן קובע כי הפער הזעום חסר כל חשיבות. תלמיד הישיבה האשדודית זכה בממוצע ל133- שקל.
מה שמאפשר להבין את נוהגם של מנהיגי החרדים הפעילים בפוליטיקה. מה שמעניין את החרדים זה להיטיב עם בני סוגם, לא עם בני עמם ובוודאי שלא עם כלל אזרחי ישראל. במובן הזה הפוליטיקאי החרדי שונה מהחילוני. לא הדאגה לעניים היא שהביאה את ח"כ הלפרט ליזום את החוק המגדיל משמעותית את קיצבות הילדים למשפחות עם חמישה ילדים ויותר. אם עוני הוא הבעיה, החוק היה מציע קיצבאות מוגדלות לעניים. ההתמקדות במשפחות עם חמישה ילדים ויותר באה לייחד את הסיוע הציבורי למשפחה החרדית האופיינית, לא המשפחה הענייה האופיינית. חשוב לזכור: קיצבות הילדים באו לעולם כשיטה להשוואת ההכנסה נטו לנפש של משפחות בעלות הכנסה ברוטו זהה, אך מספר נפשות שונה. זו לא היתה, ואינה גם היום, שיטה לטיפול בעוני. לשם כך יש קיצבאות להבטחת הכנסה. הבחירה בהגדלת קיצבות ילדים נעשתה בידי הח"כים החרדים כדרך לתיגמול לעצמם. בדיוק מה שמצא המחקר של גניזי ופרשטמן ביחס של תלמידי ישיבות.
10.5.2002
