חשמל הוא מקרה שכלכלנים מתקשים לעכל: דווקא כאן המונופול יותר זול מהתחרות אם אנחנו רוצים מים חמים בבוילר, עדיף שאת החשמל תספק לנו חברה אחת ולא כמה יצרנים פרטיים שמתחרים ביניהם
בימים הקרובים תדון הכנסת בהצעת חוק ממשלתית המבקשת להאריך, למארס ,2007 את תוקף הרשיונות של חברת חשמל לייצר חשמל, להוליך אותו ברשת החוטים הארצית ולמכור אותו לציבור. אף אחד לא אמור להתרגש ממהלך בירוקרטי שעל פניו לא משנה דבר. בתרבות העיסקית הישראלית מדובר בהעצמת הבלופים הכלכליים, במיוחד ככל שהם נוגעים למונופולים ולחברות גדולות.
שופרסל, שבשבועות האחרונים מתקוטטת עם ספקיה, למשל.
ב1996- נחקק חוק משק החשמל. החוק קבע כי במארס 2006 יפוגו כל רשיונות חברת חשמל. בתוכנית הכלכלית של 2003 נקבע כי על החברה להתפצל לשורה ארוכה של חברות. מונופול יישאר רק בתחום הולכת חשמל ברשת החוטים הארצית. הייצור יתפלג לשש עד שמונה חברות "שייתחרו" זו בזו. חלוקת החשמל לצרכנים תעשה באמצעות כמה חברות חלוקה אזוריות – אלה שיקנו חשמל מחברות הייצור "המתחרות. " עשר שנים עברו ושום דבר לא קרה. עכשיו מנסים לספר לנו שבעוד שנה הכל יהיה בסדר. הצמד רוני בראון (שר תשתיות) ואהוד אולמרט (שר אוצר) מטעים אותנו אפילו יותר משני קודמיהם – יוסף פריצקי ובנימין נתניהו – שהמציאו את השינוי המבני ו"הרפורמה" במשק החשמל. האשמים – לפחות אצל מומחי משרד האוצר – באי הפעלת הרפורמה במשק חשמל ידועים: הנהלת חברת חשמל ועובדיה שהטמינו מוקשים, בעיקר אי שיתוף פעולה, בפני פיצול החברה. הבה, על כן, נשחק במגרש הממשלתי, בפנטזיה שמביאה הצעת החוק החדשה, ולפיה בעוד שנה הכל יהיה בסדר.
מה זה בסדר? חברת חשמל פוצלה לשמונה חברות ייצור: חיפה, רדינג – תל אביב, אשכול – אשדוד, אורות רבין – חדרה, רוטנברג – אשקלון, גזר, חגית – ואדי מילק ואלון תבור. כדאי לשים לב שבמושגים ישראליים מדובר בתחרות בריאה למדי: פי שניים ממספר הפעילים בטלפון סלולרי. פי ארבעה מ"התחרות" בטלפון קווי ובמרכולים. הבה נניח, רק למען הדיון, שהממשלה היתה גם ימנית למהדרין והספיקה בשנה האחרונה להפריט – ובכך כמובן "לייעל" – את חברות הייצור האלה. נמשיך ונניח כי איש עסקים מכובד ומתוחכם – איל הספנות והתורם הנסוג סמי עופר – קנה מהמדינה את תחנת הכוח בחדרה.
מה הוא עושה?
התשובה המתבקשת היא שהוא מפעיל את התחנה, מוכר חשמל ומרוויח הרבה כסף. זו תשובה מאוד לא מתוחכמת. עופר סוגר את התחנה לרגל "שיפוצים. " הוא יסביר כי חברת חשמל, ממנה נרכשה תחנת הכוח, הזניחה את הטיפול והתחזוקה.
לכאורה זה לא צריך להדאיג אף אחד. במקום שמונה יצרנים של חשמל יהיו, עד תום השיפוצים בעוד חודשיים, 7 יצרנים של חשמל. למעשה יקרה משהו שונה לחלוטין.
8 תחנות הכוח שלנו הן בעלות כושר ייצור כולל של 11,500 מגוואט. זו של עופר היא בהספק של 2,590 מגוואט. מכיוון שהיום, בשיא הביקוש, שנרשם באוגוסט אשתקד, צורכים 9,040 מגוואט – ה"שיפוצים" של תחנת הכוח בחדרה יביאו לצורך בניתוק זרם החשמל, לסירוגין, בכל מדינת ישראל . זו מתמטיקה פשוטה: 11,500 מינוס 2,590 מושבתים לתיקונים שווה 8,910 שזה מספר קטן יותר משיא הביקוש לחשמל 9,040 – מגוואט.
היזם המתוחכם שלנו יודע לעשות את החשבון שאפילו עיתונאי יודע לעשות. הוא גם יודע מה יקרה כאשר ידומם את התחנה: מחיר החשמל יעלה לעננים. או אז היזם הממולח יסכים לקצר את תקופת השיפוצים, ולמכור חשמל. אלא שהמחיר יהיה גבוה מהמחיר הנוכחי. כדאי שתאמינו: זה באמת כל כך פשוט.
השתלשלות העניינים הזו היא תרגום, למציאות ישראלית, של מאמר שכתב אחד מטובי הכלכלנים של זמננו, פול קרוגמן. קרוגמן, פרופסור לכלכלה ובעל טור ב"ניו יורק טיימס" הסביר בצורה הזו את משבר החשמל שהיה בקליפורניה לפני שש שנים – משבר שהתחיל ב"רפורמה," נמשך בעלטה והסתיים במחירי חשמל גבוהים בהרבה.
למה זה קורה?
חשמל הוא מוצר ייחודי ושונה מכל מוצר אחר. ההבדל בין חשמל למים, למכוניות ולחולצות הוא שאי אפשר לאגור חשמל. לכן אי אפשר לייצר מלאי של חשמל לעת מחסור. מי שרוצה מלאי של חשמל צריך לייצר מלאי של תחנות כוח שחלקן יהיה "מובטל. " הדוגמה הישראלית מלמדת משהו על גודלו של המלאי הזה: בתנאי תחרות, ישראל צריכה תחנת כוח מובטלת שהספקה לפחות בגודל תחנת הכוח הפעילה הגדולה ביותר, ועוד קצת. כפי שהראה התרגיל המתמטי, לישראל היום אין "מלאי" מובטל של תחנות כוח בהיקף של תחנת הכוח בחדרה. לכן, במעבר ממונופול של חברת חשמל לתחרות בין 8 יצרנים – ביוזמת חכמינו בנימין נתניהו, אהוד אולמרט, יוסף פריצקי ורוני בראון – תהיה עלטה והעלאת מחירים. בדיוק ההפך ממה שהיה קורה אילו הוכפלו מספר החברות המספקות שרותי טלפון, מכוניות, חולצות ורשתות מרכולים בישראל. ההבדל הזה לא נובע מעצמתם של ועדי העובדים בחברת חשמל או מהנהלתה הסוררת. הם נובעים ממהות המוצר הקרוי חשמל וגודל תחנות הכוח הפועלות והמובטלות.
התרחיש העגום הזה – עלטה בפברואר 2007 והעלאת מחירי החשמל במארס שלאחריו – מתבסס על ההנחה שיש לנו ממשלה וכנסת רציניות. הממשלה כבר אישרה, הכנסת תדון בקרוב, והצעת החוק תתקבל. רשמו הבטחה: בעוד שנה תהיה דחייה נוספת. כי הבלוף – חלק מהותי מהבלופופול הישראלי – לא יכול להחזיק מעמד.
כאשר חילקתי את חברת חשמל ל 8- נכללו שם שתי תחנות: באלון תבור ובגזר. בשתי התחנות האלה מותקנים מנועים רבי עצמה, המשתמשים בטכנולוגיה של מחזור משולב, שאין להם רישיון. לכן כאשר ממשלת ישראל החליטה בשבוע שעבר לחדש את הרישיונות של חברת חשמל, היא גם החליטה שלא לתת רישיון למנועים האלה.
לפני כשנה ראה שר התשתיות שיש כאן צרה צרורה וביקש לתת לחברת חשמל רישיונות להפעלת המנועים האלה. משרד האוצר התנגד מחשש להגברת כוחה המונופולי של חברת חשמל. המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, דוידה לחמן-מסר, כתבה חוות דעת הקובעת כי ממילא אין לשר התשתיות סמכות להעניק רישיונות חדשים לחברת חשמל.
אז מה קורה עם שתי התחנות האלה? הבלופופול פועל. לחברת חשמל אסור לייצר בהן חשמל. אבל בחברה המציאו טיעון שאם לא ייצרו קצת חשמל, המנועים יתקלקלו. לכן, תוך עבירה על החוק, מייצרת החברה חשמל במנועים האסורים. אולמרט, בראון ולחמן-מסר נוהגים כבת יענה שלא יודעת, לא שומעת ובמיוחד לא רואה – אבל מבסוטה שהמים מתחממים כשמפעילים את הבוילר.
האמנם, סכנת עלטה?
חשמל לפחות בתנאי ישראל ,2006 הוא מקרה שכלכלנים מתקשים לעכל: מונופול יותר זול מתחרות. המונופול זול בשני מובנים: ראשית, קשה לראות יזם פרטי מייצר חשמל במחיר נמוך מזה שקובעת רשות החשמל לחברת חשמל. שנית, בגלל שאין תחרות, אין לנו יזם שבוחר לעשות „שיפוצים– " ובכך לסכן בעלטה את כל המדינה. להפך, חברת חשמל מסתכנת בעבירה על החוק, ובלבד שיהיה די חשמל. ישראל מצליחה לייצר חשמל במחיר סביר וברזרבה חשמלית קטנה יחסית רק בגלל המונופול שכל כך אוהבים אצלנו לשנוא.
מדוע אי אפשר לייצר חשמל זול יותר? עקרונית – אצל יצרן שישתמש בגז טבעי שיירכש במחיר נמוך, ושיצליח להסדיר ביקוש רצוף לחשמל בכל שעות היממה – זה אפשרי. אבל במציאות קורים דברים שמצביעים על תשובה הפוכה. לא מכבר פנה עו"ד עמית קריספין, המייצג יזמים המבקשים להקים תחנת כוח פרטית לייצור חשמל, לחשב הכללי בהצעה להקים מונופול בפיקוח ממשלתי לרכישת גז טבעי.
הרקע: חברת חשמל חתמה על הסכם לאספקת גז טבעי לתחנותיה עם שני ספקים: ים תטיס הישראלית, ו– EMG- חברה ישראלית-מצרית בה שותף איש העסקים יוסי מימן עם מקורבי הנשיא חוסני מוברק. המחיר בעיסקאות האלה נקבע במכרז, והוא זול יחסית. כאשר היזם הפרטי שלנו ביקש לרכוש גז טבעי עבור תחנת הכוח שלו, דרשה EMG מחיר הגבוה כמעט פי שנים מהמחיר שתשלם חברת חשמל, אבל זה עדיין מחיר נמוך בהשוואה למחיר ב"שוק החופשי" – שכרגיל צמוד למחיר הנפט הגולמי.
יזמי השוק התחרותי החופשי לפתע רואים ישועה במונופול. הם פונים לממשלה בהצעה להקים חברה שתהיה מונופול ברכישת גז טבעי. כל האידיאולוגיה של שוק תחרותי נקברת כאשר מדובר ביכולת התחרות מול חברת חשמל. החברה המונופולית אמורה לכופף את מימן, ים תטיס ואולי גם ספק גז פלסטיני – לטובת האינטרסים של יצרני חשמל פרטיים המתחרים בחברת חשמל . זו החברה – שלדעת מבקריה – היא כל כך לא יעילה, רווחיה לאורך זמן שואפים לאפס, שיש לה אלפי עובדים מיותרים, שיש בה שכר מופלג וחשמל חינם לעובדים ולגימלאים. בתחשיב הכלכלי הקר מתברר שקשה מאוד להתחרות בחברת חשמל, ללא סיוע של מונופול בחסות הממשלה.
בצר להם הציע אחד מיזמי החשמל הפרטי, חברת דוראד שמתכננת הקמת תחנת כוח באתר קצא"א (קו צינור אילת-אשקלון) באשקלון, לצרף את יוסי מימן כשותף. רעיון נחמד: ספק חומר הגלם – גז טבעי, יהיה שותף בייצור המוצר הסופי – חשמל. בדיוק מה שביקשה חברת חשמל כאשר הציעה להקים את הצינור להובלת גז טבעי מהים התיכון לחופי מדינת ישראל.
באותם ימים הקימו היזמים הפרטיים הפוטנציאליים קול זעקה. הם חששו, בצדק, כי אם יתנו לחברת חשמל להקים את צינור הגז, אזי לחברה יהיה מונופול על חומר הגלם שיזין את תחנות הכוח שלהם. ומה יעשה מונופול? את התרגילים אנחנו מכירים ממה שקורה היום בפרשת שופרסל-הרבוע הכחול וספקיהם. לפתע היה נוצר מחסור בגז, וחברת חשמל היתה מעדיפה לספק את המעט שיש לתחנות שלה, ולא למתחרים שלה. ולך תוכיח.
הממשלה השתכנעה ואסרה על חברת חשמל להקים צינור גז. זו אחת הסיבות שעד היום אין צינור כזה. אבל ניצלנו מעוד מונופול.
עכשיו, בבלופופול הישראלי, למדו יזמי התחרות בחשמל שיש תועלת ממונופול והם דורשים מהממשלה להקים אחד כזה – בשבילם. לדוראד אמרו מהממשלה – תשכחו משותף בשם מימן. מה שלא נתנו לחברת חשמל, אנחנו לא יכולים לתת לכם.
איך זה קשור לשופרסל ?
בשבועות האחרונים יש בתקשורת מידע רב על ההתקוטטות בין שופרסל, ולעתים גם הרבוע הכחול, לבין ספקי רשתות המרכולים האלה. שופרסל החלה בזה כאשר דרשה "הנחות" במחיר. כאשר כרמל מזרחי ביקשה לייקר את מחיר היין הנמכר על ידה לרשתות – היא נתקלה בהסרת המוצרים מהמדפים. אפילו קונצרן בינלאומי כמו יוניליבר מצא שמקצת ממוצריו הורדו ממדפי שופרסל. ככה זה כאשר יש תחרות.
הסיפור על התחרות המקרטעת ברשתות השיווק התפתח עם פשיטת הרגל של קלאבמרקט. בפני בית המשפט והממונה על ההגבלים העיסקיים עמדו אז שתי חלופות מרכזיות: למכור את הרשת פושטת הרגל לשופרסל שהגישה הצעת מחיר גבוהה מכולם, או לפרק אותה. משמעות אפשרית לפירוק היא למכור סניפים למרבה במחיר שאינו שופרסל או הרבוע הכחול. בשתי החלופות גם יחד רשת קלאבמרקט היתה מתחסלת.
השיקולים היו פשוטים: מכירה לשופרסל היא חלופה מועדפת לנושים שצפוי שיקבלו את התמורה הגבוהה ביותר. בין הנושים היו גם ספקים רבים שהיו עם סכין על צווארם. מכירה ב"חתיכות" תפגע בנושים, אך תמנע משופרסל להאדיר את כוחה. מנקודת הראות של התועלת לציבור בטווח הארוך, די ברור שיש עדיפות לכל מהלך שיימנע משופרסל לגדול. כי ככל ששופרסל גדולה יותר – היא תצליח לממש את כוח השוק שלה ולפגוע ברווחי הספקים, ולבסוף – גם זה יקרה – בצרכנים.
אלא שהשלטון – השופטת ורדה אלשייך והממונה על ההגבלים – העדיפו כסף עכשיו, ומכרו לשופרסל. מה שקורה במלחמת המדפים הנוכחית הוא המחיר שכולנו משלמים עבור ההחלטה ההיא.
הנה עוד בלופופול ישראלי: בגלל שיש שתי רשתות שיווק גדולות ועוד כמה קטנות אז כאילו יש תחרות. מנקודת ראות הצרכנים יש בזה משהו. אולי, ובינתיים. מנקודת ראות הספקים – לא, ולא. מה ששופרסל עושה בימים אלה – הדרישה להנחה במחיר בטענה שהגודל כן קובע – אינו שונה מהתנהגות של מונופול, אפילו אם שופרסל אינה מונופול. מנקודת ראות הספקים שופרסל מתנהגת כבריון ברשיון.
כבר שנים שחברת בזק דורשת מהממשלה לאפשר לה לתת הנחות במחיר לצרכנים גדולים. עד עתה הממשלה עמדה בפרץ בטענה, הנכונה לכשעצמה, שהמהלך הכאילו תחרותי הזה, יגדיל את נתח השוק של בזק – ויפגע בתחרות העתידית. הכלל הזה נכון לגבי כל אחד. בשופרסל אנחנו רואים תופעה זהה במהופך. זה ההבדל בין מונופול ומונופסון (מונופול בקניה של מוצר או שרות. ( אלא שהממשלה ורשויותיה שומרות על זכות המחדל. במקום לראות בדרישה להנחה במחיר סימן מובהק לכוח מונופולי או גדול מדי, הממשלה יושבת בשקט.
הנחת המחיר (וכמובן העלאת מחיר לצרכן) היא נייר הלקמוס להבחין האם פירמה היא בעלת כוח שוק שראוי לפיקוח. הממונה על ההגבלים העיסקיים צריכה לראות בהתנהגות שופרסל את ההוכחה הדרושה לכוח שוק עודף, שדינו כדין הגבל עיסקי. בבלופופול הישראלי – חושבים שמה שנעשה הוא תחרות לגיטימית.
14. 2. 2006
