צעדי ההצלה של הנשיא בוש לא יספיקו • עכשיו נדרשת הבנה מעמיקה יותר של המעורבות הממשלתית הדרושה לכלכלה, אחרת — המשבר הבא כבר בדרך
"קדמה כלכלית במשטר קפיטליסטי פירושה מהומה. " לא, זה לא קרל מרקס. לא, זה לא שום סוציאליסט אדמדם. זה ציטוט מאחד מחסידי הקפיטליזם הנוקשה, איש שזכה לתהילה על הביקורת שלו כלפי מרקס ומשנתו. זהו יוזף שומפטר, כלכלן אוסטרי שחי שנים הרבה בארה"ב.
הנה עניין ששומפטר, מרקס וכמעט כל כלכלן רציני שכתב עד ראשית המאה ה20- חשב ואמר: קפיטליזם הוא שיטה כלכלית הנגועה בחוסר יציבות. רק מתום מלחמת העולם השנייה התבלטה הטענה שאת המהומה, שעליה כתב שומפטר, אפשר למנוע. שהמשבר, שחזה מרקס, לא יהיה. אבל עד אז הסכימו בשמאל ובימין, שהקפיטליזם הוא משטר תנודתי. היה ויכוח גדול מה הסיבות לתנודות, והאם הן יביאו למשברים תכופים עד כדי אנרכיה.
שני כלכלנים, שהיום משייכים אותם לשמאל, מיכאל קלצקי וג'ון מיינרד קיינס, הראו בשנות ה30- שלא רק שהקפיטליזם מועד למשבר, אלא שאפשר להיחלץ ממנו, אם וכאשר. הפתרון שמצאו השניים דומה מאוד: מעורבות ממשלתית אגרסיבית.
מלחמת העולם השנייה הוציאה את ארה"ב ואת אירופה ממשבר שנות ה. 30- עם סיומה, ההשקפה הקיינסיאנית (את קלצקי הפולני כולם שכחו) שלטה בחשיבה הכלכלית. הניו-דיל של ארה"ב ומדינת הרווחה המערב-אירופית היו ביטוי מעשי של תיאוריה כלכלית שהימין שנא כל רגע. הרעיון שנדרשת ממשלה לא רק כדי לשמור על החוק ועל הקניין הפרטי, אלא כדי לווסת את הפעילות הכלכלית - הרעיון הזה היה קשה לעיכול.
הימין לא שקט. מילטון פרידמן הראה שגם לפעילות הממשלה יש מחיר, והוא כבד לא רק בבירוקרטיה כבדה, מיסוי גבוה וחוסר יעילות, אלא גם חוסר יכולת לווסת את הכלכלה אלא לזמן קצר. פרידמן טען כי אם נחליף את הממשלה במדיניות שרק שולטת בכמות הכסף במשק – לא יהיה משבר, ולא נצטרך ממשלה לחלץ אותנו ממנו.
ההשקפה הזו נדחתה על-ידי מרבית הכלכלנים בשני העשורים הראשונים שלאחר המלחמה. בא המשבר של ,1973 והתברר כי הממשלה לא מסוגלת לפתור כל בעיה. העולם הקפיטליסטי נכנס לסחרור של אינפלציה עם
אבטלה, ולמילטון פרידמן הייתה עדנה.
התפוררותה של ברית-המועצות ועמה המשטר של כלכלה ריכוזית בבעלות ממשלתית, והגילוי שמתחת לחללית הראשונה מעשי ידי אדם הייתה כלכלה מחורבנת ורמת חיים אומללה – כל אלה תרמו לדעה שאין אלטרנטיבה לקפיטליזם, ושהכלכלה תהיה טובה יותר ככל שהממשלה תהיה קטנה יותר.
בנימין נתניהו, לימים שר האוצר, לא המציא את משל הרזה (הסקטור הפרטי היעיל) הנושא על גבו את השמן (המגזר הציבורי המעיק והמקלקל. ( הוא שאל אותו מדור שלם של כלכלנים שהאמינו בו כמו שהרב כדורי האמין בקמיעות – באדיקות.
מכאן צמחה המדיניות של חיסול איגרות החוב הממשלתיות כבסיס לפנסיה והמרתן במניות הנסחרות בבורסה. מכאן צמחה מדיניות ההפרטה של כל דבר, של מיקור חוץ, של דה-רגולציה, של חיסול מעורבות המדינה. כל מה שקורה כאן (וברוב מדינות העולם) ב30- השנה האחרונות.
היו עדויות שכנגד. בסקנדינביה התפתחו כלכלה ורמת חיים טובות יותר מאלה של ארה"ב-אנגליה-ניו-זילנד, וכל זה עם מעורבות ממשלתית גדולה ורמת מיסוי גבוהה. הקפיטליזם האמריקאי לא הצליח לשלוט על התנודתיות בבורסה, ובשנת 2000 התפוגג מה שלימים נקרא "בועת ההיי-טק. " הכלכלנים זיהו את הבועה רק אחרי שהתפקעה. לפני זה ההסבר השגור למחיר מניות תופח היה: "השוק יודע לתמחר. " מתברר שהשוק ידע לתמחר בועה.
אלא שהזיכרון קצר. משנת 2003 התחדשה הגאות וכולם צהלו ושמחו למראה הבורסה, הצמיחה והעושר כאשר איזה פוץ כלכלי כתב או אמר שמתפתחת בועה, שמדיניות הכסף הזול תוליד אסון – ביטלו את דבריו כמי שאינו מבין. רק הם הבינו. כל המומחים שהריצו אתכם לבורסה, גזרו קופון מכל חיסכון שלכם, מסבירים ומפרשנים היום שאי-אפשר בלי ממשלה שתציל את הכלכלה. אז, בימים הצוהלים של ,2007 -2003 הם חשבו שממשלה זה רע, שרגולציה רק מפריעה, שצריך לתת לשוק לקבוע.
וכאשר הפוץ התלונן על תנאי השכר של מנהלי בתי השקעות ובנקאים ותאגידים גדולים, הגיבו "המומחים" בטענה הניצחת שהשכר משקף את תוספת הרווח שהמנהלים יצרו. עובדה: זה כתוב במאזנים. והמאזנים חושבו לפי מחירי הבורסה. והבורסה הייתה בשמיים. אז היה רווח, והמנהלים רק קטפו מעט ממנו – ובזכות.
עכשיו כל "המומחים" מברכים על מעורבות הבנק המרכזי האמריקאי ועל תוכנית ה700- מיליארד של הנשיא בוש – האיש שבמדיניותו בשמונה השנים האחרונות רק האיץ את המשבר תוך הפקרות כלכלית. פתאום צריך ממשלה. כסף לחינוך אין, כסף להציל בעלי מניות של חברת ביטוח – יש.
הכסף שיישפך בחודשים הבאים ימנע אולי - שכן התוכנית האמריקאית בעייתית במיוחד - משבר מהסוג הבלתי נסבל של אבטלה עמוקה וירידה ברמת החיים. אבל אם זה כל מה שייעשה, הרי שהנפיחות הבורסאית הבאה כבר בדרך וגם המשבר שיבוא בעקבותיה. תחזרו בבקשה לציטוט משומפטר.
מה שמתבקש זו הבנה מעמיקה יותר של המעורבות הממשלתית הנדרשת. היא מתחילה בהבנה שהשוק אינו חכם. הוא בעיקר בלון, שעם הרבה אוויר הוא מתנפח. המשמעות היא שנדרש מס עסקאות, שהולך וגדל ככל שמדד המניות עולה. מס שהוא אפס באינפלציה בורסאית של 5% לשנה והוא קטלני
ב5%- לחודש. ואת המס הזה צריך להטיל עכשיו - בשפל.
המשמעות היא שצריך להחזיר את איגרות החוב הממשלתיות לפנסיות, ולא למשחקי ההימורים במורסה המתפוצצת. המשמעות היא שצריך לרסן בחוק את השכר וההטבות של מנהלים, כפי שראוי לרסן שכר והטבות בכל מקום. ששכר לא יכול, ואסור שיהיה, תלוי ברמת מחירי ניירות הערך. שרווח של חברה - שאליה נצמד שכר המנהלים - יהיה מושג תזרימי, ולא מושג חשבונאי שמחושב לפי רווחי ניירת.
המשמעות היא הבנה שכאשר יש ארבעה ספקים של מוצר (כמו אצלנו בבנקאות ובטלפונים-( אין תחרות. וכאשר אין תחרות, מישהו חייב לבלוש ולקבוע כללים - וזו הממשלה.
23. 9. 2008
