למדע הכלכלה אין עדיין כלים אמינים שמאפשרים לחזות משברים פיננסיים קשים דוגמת אלה שפקדו את אסיה. הוא אומנם יכול להציע תרופות מניעה שונות, אך לכל אחת מהן תופעות לוואי לא סימפטיות
איך נדע כי בקרוב מאוד אנחנו צפויים לזאפטה פיננסית, שתוציא אותנו ממיתון קל ותכניס אותנו למשבר עמוק? הקונסנזוס המקצועי, כפי שהוצג בכינוס על "משברים פיננסיים" מטעם מחלקת המחקר של בנק ישראל, הוא שאמצעי ההתראה במקרה הזה שווים בטיבם לאמצעי ההתראה מפני רעידות אדמה. או, בעברית מעט פשוטה יותר, אפס. כלום. גורנישט מיט גורנישט.
זו, על כל פנים, עמדתו של ברי אייכנגרין בספר שיצא לא מכבר. יש לכלכלנים משהו לומר על האמצעים למניעת משבר פיננסי. יש להם מה לומר על תרופות לאחר שהמשבר פרץ. אין להם מה לומר, נכון לעכשיו, על הסימפטומים האקוטיים של המשבר.
לכאורה אין לנו מה לדאוג. אדוארדו ברוזנסטיין מקרן המטבע הבינלאומית סיפר כי הקרן בנתה מדדים למדינות בסיכון. "אולי כבודו יחלוק עימנו את המידע מי המדינה הבאה בתור"? שאל יונתן כץ, הכלכלן הראשי של חברת קפיטל, העוסקת בחיזוי כלכלי. ברוזנסטיין צחק והשיב: "די אם אומר לך שישראל אינה מצויה ברשימה." מי שמבקש להתנחם בדברי ההרגעה האלה, יהיה בבחינת יען הטומן את ראשו בחול. כלכלני קרן המטבע דיווחו על מצבה הכלכלי המשתפר של תאילנד שבועות אחדים לפני המשבר שתקף מדינה זו. חזאות כלכלית היא הצד החלש של קרן המטבע.
מודל החיזוי שבו משתמשת קרן המטבע הגיע להישג מרשים: הוא מצליח לאתר – על סמך בדיקה סטטיסטית לאחור 75% – מהמשברים. זה אומר משהו כזה: אילו הייתה תוכנת החיזוי מצויה בידי קרן המטבע הבינלאומית לפני שלוש שנים, אז אולי אפשר היה להציל את רוסיה, את דרום-קוריאה ואת אינדונזיה. תאילנד המסכנה לא הייתה נכללת אז ברשימה.
שיעור חיזוי של 75% נשמע מצוין. "אבל," מציין ברוזנסטיין, "התוכנה שלנו מנבאת 40% יותר משברים מכפי שהיו." רשות הבריאות של שום מדינה נורמלית לא הייתה מכשירה תרופה שאלה סיכויי הצלחתה, ושאלה סיכוני השפעות הלוואי שלה.
כל מי שהתקרב אי-פעם למחלת לב יודע כי החולה הפוטנציאלי בולע אספירין מדי יום. הרעיון הוא שבליעת אספירין מביאה לדילול הדם ולהקטנת הסיכוי להתקף לב. יש סטטיסטיקה די ארוכה, המראה כי בולעי אספירין מקטינים משמעותית את הסיכוי להתקף לב. השפעת הלוואי – אולקוס אצל אחדים מהמשתמשים בתרופה – אינה קשה במיוחד. מהו האספירין הכלכלי שימנע משברים?
התשובה היא קונבנציונלית למדי: פיקוח הדוק על המערכת הבנקאית והפיננסית, דיווחים מפורטים של אותה מערכת, מידע עדכני ומבוסס במיוחד על תנועות ההון לטווח קצר, לרבות אופציות על שער החליפין וערבויות של גופים כלכליים הניתנות למימוש מהיר, וכמובן מדיניות תקציבית שמרנית עם גירעון קטן ושערי ריבית חיוביים.
כמה חיוביים? לא יותר מדי. מריו בלכר מקרן המטבע מזהיר במפורש: "צריך להימנע מהישענות יתר על מלוות לטווח קצר." כמעט כל הדוברים הקפידו להדגיש את השפעתו השלילית של "הכסף החם" – זה הנכנס למדינה כדי ליהנות מריבית גבוהה, אך בורח במהירות בעת משבר. כאשר נתקפה ישראל באוקטובר אשתקד בווירוס פיננסי, אז בתוך ימים ספורים ברחו מכאן שני מיליארד דולר.
בהנחה שכל אמצעי המניעה קיימים במקומם, מהו משטר שער החליפין שמקטין את הפגיעה האפשרית בכלכלה? להלמוט ריסן מהארגון לשיתוף כלכלי יש תשובה החלטית: יש בשוק הכלכלי רק שני מצבים נאותים לטיפול בבעיה: או ניוד מוחלט של שער החליפין או איחוד מוניטרי בתוך גוש מטבע גדול.
ארגנטינה היא אחת המדינות שבחרה באופציה שלישית. אין לה איחוד מוניטרי עם שום מדינה אחרת, והיא החליטה שאינה מעוניינת בתנודות חדות בשער החליפין, שהן תוצאה כמעט הכרחית של שער חליפין נייד. לכן היא בחרה בהצמדה קשוחה של המטבע המקומי למטבע חוץ. במקרה של ארגנטינה ושל הונג-קונג מדובר בהצמדה לדולר האמריקני. במשטר כזה כפופה המדיניות המוניטרית ללחצים בשוק המט"ח. כדי למנוע בריחת מט"ח אין לבנק המרכזי אלא כלי אחד: ריבית בעננים.
ריבית בעננים היא המדיניות שעליה המליצה קרן המטבע לכל המדינות שנפגעו ממשבר פיננסי. ריבית כזאת הכניסה למיתון עמוק כל אחת מהמדינות, שבחרו לבלוע את התרופה הזאת. ואנחנו מדברים על מיתון עמוק של ממש, לא כמו אצלנו. בכל המדינות האלה התוצר ירד בשיעור ניכר והאבטלה עלתה. זהו מחיר כלכלי כבד.
ג'פרי זקס, מבכירי המומחים בכלכלה, ביקר קשות את קרן המטבע על התרופה הזאת. הוא טען כי עדיף היה לתת לשער החליפין ליפול – דבר שקרה ממילא – מבלי לשלם את המחיר בתפוקה הפוחתת. לדבריו, מי שמעלה את הריבית כדי למנוע הידרדרות בשער החליפין, בא לסייע למלווים. אלה אותם גורמים פיננסיים שעשו ספקולציה על הריבית, ונידונו לכישלון. מדובר, כרגיל, בבנקים מהמערב. העלאת הריבית, המומלצת על-ידי קרן המטבע, באה לתת הגנה לספקולנטים. ולא לספקולנטים סתם, אלא למוסדות פיננסיים מערביים. התאילנדי הממוצע צריך להזיע כדי שהאמריקני הספקולנט לא יפסיד בהימור שלו.
אלא שהתרופה החלופית – שער חליפין נייד – גם לה יש השפעות לוואי. אפשר לחשוב על שתי השפעות כאלה: כמו שקרה לנו באוקטובר – קפיצת השער כלפי מעלה גורמת להתייקרות מקומית גדולה. אילו היה מובטח שתהיה רק קפיצת מחירים חד-פעמית, ניחא. אלא שתמיד יש חשש שהאינפלציה תתחדש. וישנה עוד סכנה: כפי שקרה באוקטובר, פיחות גדול גורם הפסדים גדולים לעסקים שמומנו במטבע חוץ. זה יכול להניב פשיטות רגל, שמתגלגלות בכל המשק. בסופו של דבר נגרמים הפסדי מס לאוצר – כלומר הגדלת הגירעון בתקציב הממשלה.
הנה כי כן התיאוריה הכלכלית הרווחת מציעה לפוליטיקאים שתי חלופות גרועות. גם בכינוס שהיה בירושלים וגם בספר חדש של הכלכלן פול קרוגמן מועלית אפשרות שלישית – זו שביצעה ממשלת מלזיה בעת שהמדינה הותקפה על-ידי ספקולנטים: מטילים מס על יצוא הון.
מדובר במס זמני, עד יעבור זעם. מי שרוצה לברוח עם כספו, מוזמן לעשות את זה – תמורת תשלום מס כבד. מי שרוצה להימנע מהמס, מתבקש להשאיר את כספו. מס מהסוג הזה אינו נופל מהשמיים. צריך להכין אותו. אצלנו יש בספר החוקים אפשרות למס כזה, אלא שהוא מצוי בצורת מסננת. מה שאומר שאנחנו לא מוכנים למשבר. אבל אם ש"ס בממשלה, יש אלוהים, והוא בוודאי ישמור עלינו.
10.8.1999
