בשבוע שעבר התפטר משה חברוני, מנכ"ל בית החולים ביקור חולים בירושלים. חברוני התלונן שהממשלה לא מסייעת לבית החולים, המקרטע פיננסית כבר הרבה שנים. במשך שנים עשקה הנהלת בית החולים את העובדים באי העברת ניכויי פנסיה וקרן השתלמות. משהגיע בית החולים לפשיטת רגל, מונה לו כונס מפעיל.
ככל שזה נשמע רע, ביקור חולים אינו שונה מהותית מכל בתי החולים בארץ: כולם, מבחינה עסקית, מפסידים. לכלל בתי החולים הממשלתיים הפסדים בשיעור של 8% מהכנסותיהם. בית החולים בצפת מפסיד שליש, פוריה בטבריה - חמישית. מבחינה עסקית, ביקור חולים מתפקד אפילו טוב יותר משני הצפונים. ההבדל הוא שאת הגירעון של בתי החולים הממשלתיים מכסה הממשלה. ביקור חולים הוא "פרטי" - אז שיקפוץ.
שר הבריאות הוא בנימין נתניהו, והוא מקפיד למעשה להביא את בית החולים למצב של סגירה. פקידי הממשלה מסבירים כי בית החולים הוא כישלון כלכלי. כאילו שהתעשייה הצבאית - שם שופכת הממשלה של נתניהו מיליארדים - היא הצלחה. כאילו שהצבא כולו הוא הצלחה כלכלית. כאילו שכביש ירושלים-תל-אביב הוא הצלחה עסקית. כאילו שהאוניברסיטה היא הצלחה עסקית.
מעניינת הפוליטיקה סביב העניין. לפתע החרדים - שבית החולים הזה הוא בעיקר "שלהם" - לא עושים מהומה סביב סגירתו הצפויה. סגן השר יעקב ליצמן מתעניין יותר בעצמות השוכבות בקברים ליד בית החולים באשקלון מאשר בחיים השוכבים בבית החולים בירושלים. לפתע "עשיית יכולתו" לא מונעת סגירה של בית חולים, שגירעונו קטן משל רוב בתי החולים האחרים.
20.12.2011
20.12.2011
