השמאל – בארץ ובעולם – קידם את זכויות האדם והאזרח, אך נקלע לקיבעון מחשבתי בכל הקשור לחשיבה כלכלית ,ואף מיהר לאמץ את תורות הימין
ליקוט עובדות מתוך ההיסטוריה האנושית הוא, בסופו של דבר, עניין לטעם אישי. בשנים 1950-1750 עברה האנושות את המהפך הגדול ביותר בתולדותיה הרשומים. ב200- השנים האלה נקבע כמעט בכל מקום בעולם כי בני האדם הם שווים. תחת משטר הדת והאוליגרכיה של האצולה השוויון בין בני אדם התחיל ונגמר ביום הלידה. בהמשך היה האדם עבד לכהני הדת, לבעלי הקרקע, למלכים, לבעלי זרוע וכל מיני אחרים שפעלו מכוח חוק, מכוח "זכויות" ומכוחו של אלוהים.
ב200- השנים המצוינות שוחרר האדם. אם לא ממש בפועל בכל מקום, אז בוודאי בהשקפה הרווחת. השוויון בין בני האדם, בין איש ואישה, בין עם לעם לא היה עניין תיאולוגי, אלא משימה פוליטית שרק מתחילה ביום הלידה, אך ממשיכה עד יום המוות. לא זכויות היסטוריות, לא זכויות קניין ולא ייחוס משפחתי אמורים לקבוע גורלו של אדם. השחרור מהכבלים היה המעשה החברתי הבוטה והמהפכני ביותר.
הימין מתעורר
מי שהוביל את מהלך השוויון – מהמחשבה אל המעשה – היה השמאל על גווניו וארגוניו. לקראת סוף התקופה, לאחר מלחמת העולם השנייה, ייסדו מדינות אירופה את מדינת הרווחה המודרנית. מזרח אירופה היתה תחת משטר שביקש לתכנן את חיי האדם מאלף ועד תו. הודו, הדמוקרטיה הגדולה בעולם, השתחררה מהכיבוש הבריטי והחלה לצעוד ברגלי הסוציאליזם האירופי. סין התנערה ממשטר מושחת וניסתה לצעוד בצעדים סובייטים. באפריקה, כמה שנים מאוחר יותר, מדינות כמו טנזניה, מוזמביק ואנגולה ניסו להיחלץ מהעוני בדרכים שנחשבו שמאליות . העולם, כך זה נראה אז, עמד לממש את רעיון השחרור.
ארבע מדינות משמעותיות היו חריגות בנוף העולמי ההוא: ארה"ב, קנדה, גרמניה ויפן. אלה היו דמוקרטיות שהונהגו בידי מפלגות שמרניות, מפלגות הימין. היום ארבע המדינות האלה הן המפותחות והעשירות בעולם. רוסיה, יורשת ברית המועצות, מצויה בידי המאפיה במקרה הרע, או האנרכיה במקרה הטוב. הודו בידי לאומנים הינדים. סין מצויה נומינלית בשלטון מפלגה קומוניסטית, אך זו שכחה מזמן שמאל מה הוא, והיום המשטר שם משמן את צאצאי מנהיגי העבר ובני בריתם מהקונצרנים הגדולים במערב.
לא רק השלטון בפועל נשמט מהשמאל. גם המחשבה היצירתית נכנסה לקיבעון. ב50- השנה האחרונות התעורר הימין מתבוסתו, בעוד השמאל התחפר בשמרנותו. בימין יש התעוררות מחשבתית איך לגולל את ההיסטוריה לאחור, להחזיר עטרת בעלי הקניין ליושנה. ואילו השמאל מודה בתבוסתו בתחום הרעיון המדיני, מנסה לחקות את הימין, ובעיקר לא פיתח מחשבה חברתית מועילה וחדשה בחמישים השנה האחרונות.
זה לא מקרה שהמעשים הכלכליים הראשונים של ממשלת הלייבור הבריטית, שנבחרה לפני שנתיים לאחר 20שנה באופוזיציה, היו אלה: להעביר את סמכויות הניהול של המדיניות המוניטרית מהממשלה לבנק המרכזי, ולהשאיר את ההוצאות הציבוריות למשך שנתיים על הרמה שקבעה הממשלה השמרנית. בכדי להיבחר שינתה המפלגה את שמה ל'ניו לייבור,' כדי לנתק את הזיהוי המובהק מהשמאל. למעשה, כך זה נראה עתה, ממשלת ה'שמאל' פופולרית בגלל שהיא מנהלת מדיניות ימנית בצורה אפקטיבית יותר, ומושחתת פחות, ממפלגת הימין שקדמה לה. ממשלת ה"שמאל" הגרמנית נבחרה רק לאחר שהתחייבה שלא לסטות מדרך הימין.
אהוד ברק, יקירנו, מתגאה בכך שהוא הולך בדרכי אבותיו הרוחניים טוני בלייר וגרהרד שרדר. זה יוצר בעיה גדולה למפלגת הימין המסורתית שלנו: יהיה קשה לליכוד להסתייג מהמדיניות הכלכלית של ממשלת ברק. אלא שהבעיה הגדולה יותר היא לציבור שנשללת ממנו האלטרנטיבה לרעיון המדיני הימני.
ויכוח על הגודל
המאבק על "עצמאות" הבנק המרכזי אינו עניין כלכלי שולי. לוקחים נושא כלכלי משמעותי ביותר ומפקיעים אותו מידי החברה לטובת אסופת פקידים "מקצועיים. " מבחינה מושגית אין הבדל בין זה לבין הפקעת השלטון מהחברה והעברתו לאצולה בעלת אילן יוחסין משפחתי. הנה יש לנו עניין חברתי שמופקע מרשות הרבים לטובת אוליגרכיה פיננסית. במדינת הלומת מלחמות כמו ישראל אין לרמטכ"ל, אפילו לא לשר הביטחון, את עוצמת השלטון שיש לבנק המרכזי.
לא מיותר לציין כי המשטר הכלכלי שמנהיג הבנק המרכזי רווי באידאולוגיה של הימין. ההיגיון מאחורי ה"עצמאות" שלו יוביל בעתיד לעצמאות דומה של פקידי האוצר. הרי אין הבדל עקרוני בין עצמאות לניהול מדיניות מוניטרית לבין עצמאות לניהול מדיניות פיסקלית. שניהם מוציאים את השלטון מדי העם, לידי האוליגרכיה.
בייגה שוחט הבין את זה בקדנציה הראשונה שלו. הוא הבין אז, וגם באופוזיציה, שאי אפשר לשלוט ואי אפשר לקיים הבטחות פוליטיות עם חצי השלטון בידי גוף חיצוני. אבל מהר מאוד, בעת שלוט הברק הימני, תפס שוחט מאיזה צד מרוחה החמאה השלטונית החדשה.
השמאל נכנע לימין במדיניות המוניטרית וממשיך לעשות שטויות במדיניות הפיסקלית. מותר השמאל מהימין, אם להאמין לשר החקלאות חיים אורון, בזה שהימין רוצה גירעון תקציבי קטן, והשמאל רוצה גירעון תקציבי גדול. עצם הוויכוח הזה, על הגודל, מלמד על אובדן האיכות של השמאל. אלא שהשמאל יוצא מוכה ומטופש גם במהות.
מיום היוולדו טען השמאל שמשטר קפיטליסטי לא מסוגל להיות משטר כלכלי יציב. קריאת התיגר כלפי הימין היתה על הבטחתו של הימין לקדמה כלכלית, שנפלה על רקע משברים בלתי נמנעים. השמאל המגורען בא לטעון כי הוא ישיג רווחה כלכלית על-ידי לקיחת הלוואות מאסיביות מהדור הבא, או בהדפסת כסף או בכל שטות אחרת שהגדלת גירעון מחייבת. אין פלא כי כל מי שמעט שכל בקודקודו מתקשה להגן על השמאל הזה.
אותו שמאל שמאמין שביכולתו להציל את האומה עם קצת יותר גירעון הוא אותו שמאל שאינו מערער על צמצום המעורבות החברתית בכלכלה שאינה רק גירעון תקציבי. הוא זה שנותן יד לפגיעה בבסיס השוויוניות שהביא השמאל לעולם: החינוך. מבתי הספר של ש"ס, לבתי הספר של החרדים האשכנזים לבתי הספר המיוחדים של העשירים. מקיצוץ תקציב חינוך לתשלומי הורים בבתי ספר. מקיצוץ תקציב בריאות לתשלומי חולים ולשרות רפואי פרטי. השמאל העולמי ומקבילו הישראלי מבצעים בנאמנות את משנת הימין
28.9.1999
