הדרך הפתלתלה – דרך העיזבון – בה הלך בית המשפט העליון בפרשת הילד מיכאל אטינגר, לא צריכה להסתיר את התוצאה הסופית: מעתה להורים יש תביעה מוצדקת להכנסה של ילדם
א. מ עובד בתעשייה האווירית ומשתכר 10,000 שקל נטו מדי חודש. יש לו זוג הורים שקיומם על קיצבת זיקנה של הביטוח הלאומי. ההורים, שמתקשים להתקיים מהקיצבה הזעומה, תבעו את בנם בבית המשפט, ודרשו כי יפריש מדי חודש 3,000 שקל למחייתם. לאחרונה פסק בית המשפט לטובת ההורים. בכך נפסק סופית: לכל אדם אחריות למצבם הכלכלי של הוריו. השופטים הסתמכו על הלכה חדשה שפסק בית המשפט העליון בפרשת מיכאל אטינגר, שם נפסק כי להורים זכות על ההכנסה של הילדים שלהם.
לא הגיוני?
התביעה כנגד א. מ לא היתה ולא נבראה. היא משל למה שיכול לקרות כתוצאה מפסק הדין שפסקו אהרון ברק, תיאודור אור, אליהו מצא, דליה דורנר ואליעזר ריבלין מבית המשפט העליון. התקשורת דיווחה לאחר פסק הדין על השלכה אחרת שלו: הגדלה צפויה של דמי הביטוח, למשל ביטוח חובה לרכב. ההשלכה על יחסי הורים-ילדים מעניינת יותר.
המקרה עגום: מיכאל אטינגר, ילד בן ,12 נפל לבור לא מגודר, נחבל בראשו ונפטר. הוריו ועזבונו (שם אחר להוריו) תבעו פיצוי מעיריית ירושלים. השאלה המרכזית שעמדה על הפרק היא האם יש לשלם פיצוי על השנים בהן הנפגע יכול היה לעבוד ולהשתכר למחייתו? נניח והנפגע היה נשאר בחיים, אך לא היה מסוגל לעבוד. במקרה הזה יש טעם רב לכך שהוא יקבל פיצוי עבור ההכנסה שהוא מפסיד כתוצאה מהפגיעה. יש גם היגיון רב שמי שתלויים בנפגע – בני ביתו – יפוצו על אובדן ההכנסה הזו. החידוש הגדול בפסק הדין שכתב השופט ריבלין הוא בקביעה שמה שתואר כאן כהגיוני, הוא אכן המצב המשפטי הראוי למדינת ישראל. בכך הפך בית המשפט העליון הלכה שנפסקה לפני 20 שנה.
זו הסיבה לחשש שפסק הדין יביא את חברות הביטוח להעלאת הפרמיות. מעתה הן צריכות לשלם לנפגעים פיצוי אמיתי, פיצוי שנותן לנפגעים את התשלום הכי קרוב ליכולתם להתקיים במצב של לפני הפגיעה. מה שעוד חשוב בפסק הדין החדש הוא שהפיצוי יינתן לפי תוחלת החיים של הנפגע טרם התאונה. עד היום קיצור תוחלת החיים של הנפגעים פעלה לטובת הפוגעים.
עד כאן אין לי ויכוח עם הפסיקה החדשה. הבעיה מתחילה עם תוצאת הלוואי: הזכות לפיצויים של הורי ילד שנהרג בעוולה.
חשוב לחדד על מה מדובר, ועל מה לא מדובר. ראשית, לא מדובר בפיצוי על הסבל ועל עוגמת הנפש של ההורים . זה, כרגע, לא הנושא. מדובר בפיצוי על ההכנסה העתידית (שנפגעה) של הילד. ושוב, לא מדובר במקרה שבו הילד שנפגע נותר בחיים. במקרה כזה אין לי ספק לזכותו לפיצוי בעבור הכנסה עתידית שנמנעת ממנו. אנחנו מתמקדים עתה בילד שנהרג כתוצאה מעוולה, וזכות הוריו להכנסתו העתידית (שנמנעה ממנו. (
בית המשפט הגיע לתוצאה מוזרה: מכיוון שלילד חי מגיע פיצוי, גם לילד מת מגיע פיצוי. מכיוון שהמת עצמו לא יכול לתבוע את שמגיע, זכות התביעה עוברת לעיזבון. העיזבון זכאי לפיצוי, כאילו שהוא ילד. מסקנה: ההורים זכאים לפיצוי על ההכנסה שהילד ההרוג שלהם לא יצליח לקבל.
הדרך הפתלתלה – דרך העיזבון – בה הלך בית המשפט העליון, לא צריכה להסתיר את התוצאה הסופית: מעתה להורים יש תביעה מוצדקת להכנסה של ילדם. במקרה הזה האחריות נופלת על הילד המת שמשלם באמצעות הפיצויים. קל וחומר, ביטוי אהוב על שופטים, כאשר מדובר בילד חי. בן-בנו של קל וחומר (עוד ביטוי נערץ על שופטינו) כאשר ה"ילד" בו מדובר הוא א. מ, שמשתכר 10,000 נטו בחודש.
האם המשמעות היא שראוי למנוע פיצוי לילד שנהרג? יש כאן שתי שאלות שונות. הראשונה, האם יש לשלם פיצוי? התשובה: בהחלט כן. אסור שייווצר מצב בו מי שפוגע ונושא באחריות ייצא נקי. אסור שפוגעים ירוויחו מעוולתם.
השאלה השנייה היא למי יש לשלם אותו. מי הוא זה שזכאי לקבל את הפיצוי?
אם לילד היו קרובי משפחה שהיו תלויים בו לקיומו (אבסורדי ככל שזה יישמע,( זה סיפור אחר. אלא שלילד אין מי שתלויים בו. לכן הכסף צריך ללכת למדינת ישראל, ולא להורים. זו, מדינת ישראל, שבעתיד תשלם להורים של מיכאל עבור קיצבת הזיקנה שלהם והטיפול הרפואי שלהם. אם יש מישהו שהוריו של אטינגר באמת יהיו תלויים בו, זו ממשלת ישראל. הוריו של אטינגר לא היו ולא יהיו תלויים בילד. אלא אם כן נגיע לתוצאה האבסורדית שתוארה בראשית רשימה זו.
אגב, אם נמשיך את ההיגיון המשפטי של פסק הדין, אפשר להגיע לתוצאה נוספת: לא רק שההורים זכאים להכנסה שהיתה לילד אלמלא נפגע, הם זכאים גם לקיצבת הילדים לה היה ילדם זכאי עבור ילדיו, שהם נכדיהם. לא ?
20.4.2004
