הנתונים
מלמדים כי בימי
כהונתו של שר העבודה, אלי ישי, הורע מאוד מצבם של העובדים – במיוחד אלה שהם יוצאי עדות המזרח
מאתמול חוגגים אצלנו את „יום העוני." כמו „יום האם" שהומר ב„יום
המשפחה," יש יום אחד בשנה שבו עושים חגיגה לעניים.
בטלוויזיה ראינו תמונות איומות. העיתון מלא היום בסיפורים מדכאים. ומחר יום חדש, ולא נודע
כי בא עני בקרבו.
הפעם אינני עוסק בעניים המסכנים „הרגילים:" לא בזקן, לא באם החד-הורית ולא
בנכה. אני מבקש לספר כאן את סיפורו של העני העובד. ליתר דיוק של העובד העני. לא בטלנים
שחיים מקצבאות, לא תלמידי ישיבה מצוינים שלא
רוצים לעבוד, אך רוצים להתפרנס בגאון מקצבאות ילדים ומקצבאות לימודים. אני מדבר על
אנשים שעובדים משרה מלאה.
ההכנסה
מעבודה
הנתונים העיקריים פורסמו כבר לפני כחודש:
משפחה של שכיר עירוני מצוי הייתה אשתקד עם הכנסה חודשית ברוטו בסך 10,520 שקל, שהם 8,070 שקל נטו. למשפחה הזאת יש בקושי
שני ילדים וכמעט
שני מפרנסים. לא-מי-יודע-מה, אבל אפשר לחיות מזה.
כאשר מסתכלים על השכיר הבודד, לא על
המשפחה, אז נמצא כי המשכורת הממוצעת ברוטו הייתה אשתקד 5,230 שקל בחודש, מה שמלמד כי למשפחה
הממוצעת של שכירים יש הכנסה שלא מעבודה בסכום של כ1,600- שקל בחודש. הכנסה זו מתקבלת
מריבית, מקצבאות ומשאר ירקות.
עד כאן ממוצע המשכורת ל.1997-
הממוצע משקר
מה זה ממוצע? המחשבה המיידית היא על משהו שמצוי אי-שם באמצע. ואין דבר מוטעה מזה. מה שנמצא
באמצע אינו
הממוצע, אלא החציון. חציון כשמו כן הוא: מעליו ומתחתיו מצויה מחצית האוכלוסייה. מה הייתה
ההכנסה של החציון? תשובה: 3,907 שקל ברוטו בחודש. זה אומר שחצי מהשכירים בארץ השתכרו
אשתקד – ואין להניח שהמצב השתנה מאז – פחות מ3,900- שקל ברוטו בחודש. הממוצע בתחשיב ההכנסה גבוה מהחציון בכשליש. זה אומר, בערך, ש65%- מהשכירים השתכרו פחות מהשכר הממוצע. ברוכים הבאים למדינת ישראל.
ועכשיו לכבוד שר העבודה, אלי ישי.
השכר שמתחת
למינימום
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטסיטיקה „כ10.2%- מהשכירים קיבלו פחות מ12- שקלים לשעת עבודה." הלשכה אינה מסבירה מדוע המספר 12
שקלים ראוי לציון מיוחד. האמת היא שהמספר הזה אינו ראוי לאיזכור. המספר שראוי לאיזכור הוא 12.25 שקלים לשעת עבודה – שכן
זהו שכר המינימום הממוצע של השנה שעברה. זה אומר שיותר מעשירית מהשכירים במקומותינו – לפחות 161,800 איש ואשה – קיבלו שכר שהוא נמוך מהשכר המינימלי הקבוע בחוק.
אלי ישי – כמו שאר חבריו בתנועת ש"ס
– מתהדר במאבקו למען „השכבות החלשות." אז הנה שישה מנדטים בכנסת, שהם בהחלט במצב
כלכלי חלש, כולם נתונים בידיו של שר העבודה, והוא מזניח אותם. פקחיו הנמרצים מחפשים בנרות
שכירים שעובדים בשבתות ובחגים. הוא לא דואג שהפקחים ימצאו את המעסיקים מפירי
חוק השכר, שהופכים שכירים לנתמכי סעד.
הנשים
העובדות
גם הממוצע המינימלי הזה לא ממש מספר את
הסיפור כולו. מבין אלה ששכרם נמוך משכר המינימום יש 37% גברים ו63%- נשים. לגבי הגברים צריך ישי להפנות את פנס הפקחים לשתי קבוצות: עובדים מקצועיים
בחקלאות ועובדים
לא מקצועיים בכלל המשק. לגבי נשים מציעה
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כי שר העבודה יחפש גם בקרב עובדות מקצועיות בתעשייה ובענפים
אחרים. בכל המקצועות האלה השכר הממוצע לשעה הוא כ17-15- שקלים, מה שמבטיח רוב מוחץ לשכירים שאינם מקבלים אפילו את שכר
מינימום.
ישי
והמזרחיים
אם כל זה אינו משכנע במידה מספקת את כבוד
שר העבודה, אז הנה ממצא נוסף: סביר להניח שלעדות המזרח יש רוב בקרב המשתכרים מתחת לשכר
המינימום. הסיבה: השכר הממוצע של הישראלים שאביהם הוא יליד אסיה-אפריקה היה 6% מתחת לממוצע. רק ערביי ישראל מתחרים בהם במידת העוני: אצלם השכר הוא 31% מתחת לממוצע. אפשר לתמצת את המספרים האלה במשפט הבא: ישי רע לשכירים עניים וספרדים.
1.12.1998
