תכנית עבודה לממשלת ברק

בארבעה נושאים כלכליים בוערים תצטרך הממשלה החדשה של אהוד ברק לטפל: מלחמה באבטלה של ,8.6% תיקון עיוותים בתקציב תוך הפחתת הגירעון, יצירת מערכת מס שוויונית יותר, והגבלת עצמאות נגיד בנק ישראל • סקירת ההישגים, הכשלונות והמשימות שעל הפרק במשרדים הכלכליים השונים •

 " לבטל את חוק אזורים חופשיים לייצור בישראל, התשנ"ד – "1994 – כך אומרת החלטה מספר 78 של הממשלה מיום .7.7.96 אין כמו ההחלטה הזו לסמל את דרכה הכלכלית של ממשלת נתניהו.

לא רק שהממשלה מעולם לא דאגה לבצע את ההחלטה וחוק האיל"ח מעולם לא בוטל – אלא שהיא עשתה סיבוב של 180 מעלות במדיניותה, ולפני כחודש החליטה להוסיף לחוק המקורי עוד הטבות. במקור חשבו שב„אזור החופשי" יקימו מפעלים ותהיה עבודה. עכשיו עיקר החוק הוא להרחיב את מכבסת המס.  נתנו פטור ממס לא רק עבור ייצור, אלא גם לחברות סחר.

הירושה של נתניהו

 אחת האכזבות הגדולות מהביצועים הכלכליים של הממשלה היוצאת היא בתחום האבטלה. כשהחלה הממשלה בכהונתה היה שיעור הבלתי מועסקים 6.7% מכוח העבודה. עתה הוא עומד על .8.6% אז היו ,144,000 עתה קרוב ל.200,000- האם הגידול באבטלה הוא תוצאה של מדיניות הממשלה? האם שיעור האבטלה היה שונה אילו אהוד ברק, ולא בנימין נתניהו, היה ראש הממשלה? לא בטוח.

 ההבטחה המפורשת ביותר של הממשלה היוצאת היתה לצמצם בנטל המס.  המציאות מעט שונה. כאשר נתניהו הגיע לשלטון, נטל המס, כאחוז מהתוצר, היה .39.8% אשתקד הוא היה – 40.8% תוספת מס של כ4- מיליארד שקל בשנה. ניתוח עליית נטל מס הכנסה שנעשה בבנק ישראל מראה, כי שיעור המס לשכיר הממוצע עלה ב.1.2%- שיעור מס הכנסה למי ששכרו פי-ארבעה מהממוצע עלה רק ב.0.9%- הממשלה לא רק העלתה את המס, אלא העלתה אותו, יחסית, יותר לבעלי הכנסות ממוצעות מאשר לבעלי הכנסות גבוהות.

 ממשלת ברק תצטרך לטפל במערכת המס משתי סיבות:  האחת, התסיסה החברתית במדינה נובעת בין היתר ממערכת מס לא הגונה, שפוטרת ממיסוי הכנסות מהון ומרכוש,  ומגבילה את המיסוי על בעלי הכנסות גבוהות תוך הטלת מס כבד על בעלי הכנסה של עד 20,000 שקל בחודש.  השנייה, יש לקוות כי ברק לא יקנה את הרעיון להגדיל את הגירעון בתקציב המדינה כדי לממן הוצאות חדשות. אם הוא יתקשה לקצץ בהוצאות מיותרות שעליהן התחייב במערכת הבחירות, יהיה צורך בגביית יותר מסים.

מה לעשות עם בנק ישראל

 אחת הירושות הבעייתיות שמקבלת ממשלת ברק היא ניהול המדיניות המוניטרית. נתניהו השתמש בנגיד בנק ישראל, יעקב פרנקל, כדי להדיח את שר האוצר שלו, דן מרידור. לימים ניסה נתניהו להתנכל לפרנקל והבטיח להוריד את הריבית. התוצאה נטו היא אחת: יש לנו נגיד עם עצמאות נדירה בעוצמתה. ממשלת ברק תצטרך להחליט האם להשאיר את העצמאות הזו – בין במתכונתה האישית הנוכחית, ובין באמצעות מועצה מנהלת – או להחזיר את ניהול המדיניות לממשלה.  ברק צריך להיזהר מכל מיני יועצים שבאים עם הצעות לפיחות בהול ולהפחתת ריבית דרסטית. עצות כאלה מובילות לאינפלציה בהולה ולריבית שמימית. היינו שם.

 סביר שממשלת ברק לא תלך למהלך מהפכני, אך ראוי, של ביטול בנק ישראל וניהול מוניטרי כחלק ממדיניות הממשלה.  מה האופציה הסבירה האחרת? לתת לבנק המרכזי להמשיך בעצמאות, אך זו תהיה מוגבלת בסד תקציבי. אין כל סיבה מדוע התקציב לקיצבאות ילדים יוגבל, ואילו התקציב למדיניות מוניטרית יהיה נטול תקרה.

משחקי תקציב

 הירושה הקשה ביותר היא בתקציב הממשלתי. בשלוש השנים האחרונות עוות התקציב בהקצאת יתר למתנחלים, לכבישים עוקפים, לחרדים ולדומיהם. בחודשים האחרונים ניצלה ממשלת נתניהו את כל הרזרבה התקציבית לשנה הנוכחית. מול זה עומד תקצוב-חסר בממדי ענק למערכת הבריאות, ליום לימודים ארוך, לביוב ומפעלי מים, לרכבת. מצד אחד קיצוץ משמעותי, מצד שני תוספת משמעותית. זו משימה קשה, ומספרים כי ברק שוקל להעביר את אגף התקציבים למשרדו, כדי להצליח בה. זו תהיה טעות, כי אסור לראש ממשלה להתעסק באלפי הפרטים שמהלך דרסטי כזה ידרוש. ברק צריך לקבוע ולהעביר בכנסת את הפוליטיקה של המהלך, ולא לעסוק בקרביים שלו.

 יהיו מי שיציעו לממשלה הבאה להגדיל את הגירעון. גם מפני שהדבר יוריד את לחץ הקיצוץ הנחוץ, גם כי זה ראוי למי שרוצה להוציא את המשק ממיתון ולספק 300,000 מקומות עבודה בארבע השנים הקרובות. בתוכניות כלכליות שנכתבו בשנה האחרונה מטעם ברק מובעת האמונה שפחות מסים, כלומר יותר גירעון, זה יותר צמיחה. אלה הבלים שהמציאו רופאי אליל כלכליים שייעצו בזמנו לרונלד רייגן, נשיא ארה"ב. ליפאן יש היום גירעון של 10% מהתוצר – לעומת 5% אצלנו – והמשק ממשיך לשקוע תוך יצירת חוב ממשלתי ענק ומסוכן.

 הירושה הקשה בתקציב נובעת גם מהונאות רישומיות, בהן מצטיין משרד האוצר. ממשלת נתניהו לא התעסקה בזה. אנשי המקצוע מעדיפים לא לבחון את תרגילי החשבונאות היצירתית של האוצר, כי לא תוקפים חברים. אבל הגירעון שלנו בפועל הוא בערך 5% מהתוצר, ולא כ2.5%- הרשומים בקופה. במובן הזה הירושה שמקבל ברק מנתניהו קשה הרבה יותר מהירושה שקיבל נתניהו מפרס, שכלל לא היתה קשה.

 משרד האוצר:

 בראשית שנות ה80- נשאל הממונה על התקציבים, יעקב גדיש, מה הדבר החשוב ביותר שעושים במשרד האוצר. גדיש הפתיע: זה לא מה שאנחנו עושים, כמו מה שאנחנו מונעים מלעשות, אמר. מאז עברו מים רבים בירדן, והאוצר עושה הרבה יותר, אבל עדיין מניעת שטויות של הממשלה היא עיקר עבודתו.

 דוגמיות מהעת האחרונה: המשרד מנע מהלך שנרקח בין אריאל שרון ואברהם בורג למתן נתח שמן מאדמות המדינה לסוכנות היהודית. המשרד נאבק בשיניים, בהצלחה חלקית, למנוע מלימור לבנת לקחת כסף מצרכני בזק ולתת אותו לחברה הממשלתית. מנכ"ל האוצר ניסה למנוע – אם כי ללא הצלחה – בנייה של דירות ממשלתיות והשכרתן בלעדית לתלמידי ישיבות. ויש עוד דוגמאות רבות, המראות כי בתור אמצעי מניעה משרד האוצר מתפקד לא רע.

 מצד שני, כמשרד-המטה לענייני כלכלה חוטא האוצר, פחות או יותר מיום הקמתו, באי-הצגת אלטרנטיבות לממשלה. בכל תקציב הוא מביא „תוכנית" אחת בלבד, ובכל שנה הוא מתמרן את הממשלה לדיון תקציבי התואם את השקפות בכיריו, בלי חלופות. גם עבודת המטה עצמה רחוקה מלהיות מקיפה והולמת למשרד כלכלי בכיר. הנה כמה נושאים:

•  הצבא ומשרד הביטחון זכו לחופש תקציבי תחת מסגרת כוללת, דבר שלא ניתן לאף משרד ממשלתי אחר, ובחסות החופש הזה, שהחל באמצע שנות ה,80- שריינו את רוב התקציב לשכר ולהטבות שכר. האוצר נרדם בשמירה,  והיום כשהתעורר – הוא מתקשה לתקן את העיוות. לא רחוק היום שצה"ל ידרוש תוספת תקציב בכל פעם שמחלקה יוצאת לבקר בכפר לבנוני שתושביו מסרבים להצטרף להסתדרות הציונית, כמו שמשרד הבריאות דורש תוספת תקציב על כל תרופה.

•  תשלומי הרווחה, במיוחד קיצבאות, הם תחום תופח בהוצאות הממשלה. באוצר מאמינים שצריך לרסן אותו. כמעט כל שנה מוציא האוצר מהמגירה את התוכנית לקיצוץ קיצבאות הילד הראשון והשני „בלי לפגוע במעוטי יכולת." אין לאוצר כל מידע פרטני מיהו עני, והוא מסרב בכל תוקף לחקיקה שתחייב את הכול בדיווחי הכנסה והון. למרות זאת, הוא ממשיך להונות את הממשלה כאילו המהלך שהוא מציע אפשרי. בפועל, התוכנית לא מתקבלת, ואין טיפול של ממש בתשלומי הרווחה.

•  התחלקות ההכנסה. האוצר, כמו בנק ישראל, טוען שאסור להעלות מסים „כי זה פוגע בצמיחה." זה לא מנע ממנו, בשנה שעברה, לדרוש מס גולגולת למימון מערכת הבריאות.  איך הדברים מתיישבים? האוצר מתנגד למיסוי עשירים אבל תומך במיסוי עניים, חולים וסתם אנשים, תחת מסווה של „השתתפות בעלות השירות." לראשי האוצר יש הטיה ברורה למען העשירונים העליונים. כשהביאו להנהלת האוצר את אחת הטיוטות של הרפורמה במס,  עסקו שם הכול בשאלה איך הדבר ישפיע על השכר שלהם 20) אלף שקל וצפונה.( לאוצר אין כל עניין לשפר את חלוקת ההכנסות במשק.

•  מערכת המס. בקדנציה הנוכחית פספסו ראשי האוצר את אומדני ההכנסות ממסים. יש קרב מתמשך בין מינהל הכנסות המדינה לבין אגף התקציבים באוצר. מינהל ההכנסות מכין אומדנים, אגף תקציבים מנפח אותם מעלה, ואלה כמו אלה טועים בהתמדה. להנהלת האוצר אין יכולת, ובעיקר אין רצון, להתעסק עם הגבייה בפועל, וכך ממשיך אגף מס הכנסה לשקוע במריבות פנימיות, ואין אימת מס בארצנו. הניסיון מאשתקד להכין „רפורמה" במס הכנסה לא חרג ממשלוח ניירות עבודה בין קומה 4 לקומה 3 בבניין האוצר. מערכת המס, כך נראה, הובסה בידי אינטרסנטים מאז הניסיון להטיל מס בורסה על-ידי ממשלת רבין. עכשיו הפסיקו אפילו לנסות.

•  משחקים חשבונאים. משרד האוצר מנהל מדיניות טיוח בכל הקשור בגירעון (ההפרש בין ההוצאה לבין ההכנסות ממסים:( יש תת-תקצוב בסעיפים שיודעים שישתמשו בהם, ועודף תקצוב בסעיפים שבהם יודעים מראש שלא תצא אגורה. יש הכנסות חד-פעמיות (מכירת קרקע ודירות, למשל) שמוגדרות כמו מסים. הסיוע האמריקני מוגדר כאילו הוא מס הכנסה. כך גם השימוש בריבית על יתרות מט"ח של המשק כמקור כספי. לפי ההיגיון הזה, משרד האוצר יכול להדפיס כסף, להפקיד אותו בבנק ישראל, לדרוש ריבית של ,20% ולממן כך את התקציב. מה רע?

•  בלוף הצמיחה. האוצר מגיש כל שנה הצעת תקציב לממשלה. כל שנה הוא מספר אותו סיפור: אם תאשרו את התקציב, כולל ההצעות לקיצוצים ולשינויים בהסדרים הכלכליים, תהיה צמיחה. אבל יש בכך שקר גס: לאף אחד אין מושג אם קיצוץ מוצע של שקל, או של מיליארד, או הטלת מס על יבוא גבינה צהובה – אכן מביאים לצמיחה כלכלית. אני מהמר שאם הצמיחה היתה ,5% ולא ,2% האוצר עדיין היה מביא בדיוק את אותה התוכנית.

ראש ממשלה מזגזג

 תפקוד משרד האוצר מותנה בעיקר בשני אישים: שר האוצר וראש הממשלה. בקדנציה האחרונה היו שלושה שרי אוצר, כלומר לא היה שר אוצר של ממש, והיה ראש ממשלה שיותר מכול איך

עבד על האוצר בעיניים, כפי שהיה בפרשת מיסוי הריבית.  ועדת ברודט המליצה, ביבי אישר ולמחרת נתניהו התנגד.

 אין פלא שהקדנציה האחרונה היתה מהגרועות של משרד האוצר. עם כיסאות מוסיקליים בעמדה המיניסטריאלית ועם ראש ממשלה שנכנע לכל דרישה קואליציונית, קשה לאוצר לתפקד. בניגוד למשרדים אחרים,  האוצר לא „עושה," הוא תלוי בממשלה ובראשה. וככה זה גם נראה.

 משרד התמ"ס:

 פעם קראו לזה  "משרד המסחר והתעשייה." מישהו חשב שהשם הזה לא מתאים. הוא פותח במסחר, מלה ראויה לגנאי בלקסיקון בוני המולדת המתחדשת, ומסתיים בתעשייה, מלה מלאת תוכן חיובי המסייעת להיפוך פירמידת התעסוקה היהודית. לכן הפכו את השם למשרד התעשייה והמסחר, כדי לציין מה חשוב יותר. למרבה האירוניה, שינוי האדרת הזה נעשה כאשר המשרד הפסיק כמעט לתפקד בתחום התעשייה.

הירושה

 נתן שרנסקי הפך ביודעין ובכוונה תחילה את סדרי העדיפויות של המשרד. יותר מסחר – פחות תעשייה.  השינוי משקף תופעה מודרנית: מי שמסתכל על תוספת המועסקים במדינות המפותחות, רואה שכמעט כולה מצויה בענפי המסחר והשירותים. משקל התעשייה בהרכב התעסוקה נמצא בירידה מתמדת.

 ההישג הגדול של שרנסקי ומשרדו היה חוק סימון מחירים על מוצרים. כל רשתות השיווק קמו כנגד הצעת החוק. מה לא איימו עלינו? שלמהלך יש עלות גבוהה, ושהעלות תיפול על הצרכן. שרנסקי,  בתמיכה מסיבית של התקשורת וארגוני צרכנים, התעקש וניצח, לרווחת הצרכן.

 מהלך דומה היה בתחום התקנים. במשך שנים שימש התקן הישראלי אמצעי הגנה נגד יבוא. כך, למשל, לא היה אפשר ליבא דלתות זולות מגרמניה (!) כי הרוחב שלהן לא התאים לתקן. יחד עם משרד האוצר נקבע כי תקן ישראלי הוא בעל מטרה ייחודית: בטיחות, בריאות, מידע ותאימות. התוצאה: מספר התקנים ירד מכ500- לכ.300- הארץ, נאנחים יצרנים, רוויה יבוא זול. מנקודת ראות הצרכן זה נראה הרבה יותר טוב, ומדד המחירים מוכיח.

הפריפריה וחוק עידוד השקעות הון

 המהלך הראשון והמרכזי של המשרד בתחום התעשייה בקדנציה האחרונה היה לקצץ את המענקים בחוק עידוד השקעות הון. דן מרידור, אז שר אוצר, ושרנסקי דחפו את הקיצוץ. עתה נדמה ששרנסקי מעט מצטער. לאחרונה הוא בלם הפחתה נוספת במענקים, עקב ירידה דרסטית בהשקעות באזורי פיתוח.

 ככל שניתן לשפוט,  והעדויות הן מעטות, השימוש בכסף שנחסך במענקים – כחצי מיליארד שקל – לא שיפר ממש את מצב ערי הפיתוח. נדידת האוכלוסין מהפריפריה למרכז הארץ נמשכת. מפעלי היי-טק, אפילו במגדל-העמק הלא רחוקה, מתקשים למצוא מתכנתים. אין עיר פיתוח שיצאה מההגדרה המקוללת הזו.

 מחקר ופיתוח

היהלום שבכתר המדיניות התעשייתית הוא תקציב המחקר והפיתוח (מו"פ.( מחקרים שפרסם פרופ' אלחנן הלפמן מביאים למסקנה, כי התשואה על השקעה במו"פ היא כה גדולה, שראוי להקדיש לה כסף ציבורי רב. שרנסקי והמדענית הראשית, ארנה ברי, כשלו במאבק הזה מול משרד האוצר.  התקציב אמנם הוגדל, אבל לא במידה ששרנסקי וחבריו חשבו לנאות.

 מאחר שהמענקים למו"פ מוחזרים לממשלה רק בעת הצלחה עסקית, לא השכיל המשרד לדרוש תמורה הולמת בצורת תמלוגים. אם מענק מו"פ הוא שווה ערך למחצית ההשקעה, ראוי שהממשלה תקבל מחצית הרווח במקרה של הצלחה.  זה מחיר צנוע בהתחשב בעובדה שהממשלה לא מקבלת דבר בעת כישלון. בפועל דורש המשרד החזר הרבה יותר נמוך.

 משרד התקשורת:

 

 במשאלי דעת קהל לקראת יום העצמאות האחרון נשאלה השאלה: „מה הם הדברים המעצבנים בישראלי הממוצע." אחת התשובות, שמקבלת משקל הולך וגדל, היא הטלפון הסלולרי. שיחות המסעדה,  ההיתקלות ברחוב, הקול הרם, הצלצול בהצגה, בסרט או בקונצרט, ההפרעה בישיבה.

 זו עדות לתפוצה הבלתי רגילה של המכשיר הזה. בממוצע, לכל משק בית יש היום טלפון סלולרי ועוד שליש.  וטלפון קווי גם. תפוצה כזו מעידה, בין השאר, שהמחיר הנדרש עבור המכשירים והשיחות הוא בהחלט בתחום הסביר.

 כמו בעולם המפותח כולו, כך בישראל: תחום התקשורת הוא התחום עם שיעורי הצמיחה מהגדולים ביותר. מי שזוכר את הימים בהם היה תור של כ200- אלף ממתינים לטלפון קווי, יכול להתפעל מכך שבמרבית אזורי הארץ, אם כי לא בכולם, אפשר לקבל טלפון בתוך שבוע, וטלפון סלולרי בתוך שעה. אמריקה.

הנייד לא מתנייד

 השאלה המסקרנת היא, האם אפשר היה לעשות את זה טוב יותר וזול יותר. משרד התקשורת מתגאה בכך שעבור הזיכיון של פרטנר, המפעילה השלישית של טלפונים סלולריים, קיבלה המדינה כ400- מיליון דולר. אבל משרדי התקשורת והאוצר, שהוציאו את המכרז, לא דאגו לצרכנים: הממשלה יכלה ליצר תחרות על המחירים בשיחות הסלולריות, אבל בחרה לקחת כסף לקופה הציבורית. שלא לדבר על העובדה שיש לנו שלוש מערכות שונות של טלפון סלולרי, כל אחת פועלת בטכנולוגיה שונה. הצרכן נשאר תקוע עם חברה אחת, כי המכשיר שלו אינו ניתן להעברה מספק שירות אחד למשנהו. זה מגביל מאוד את התחרות בענף.

 בתחום הטלפון הקווי משרד התקשורת עשה, סוף-סוף, מה שהתבקש שנים הרבה: חיסול החוק שמקנה לבזק מונופול. ביטול המונופול עלה למשתמשי הטלפון מיליארדי שקלים שהועברו מהצרכנים לבזק, לא ברור מדוע. מי שמבטל מונופול מתכוון שתהיה תחרות, שתניב מגוון בשירות ומחיר זול. משרד התקשורת הודיע כי מי שירצה יוכל לקבל רשיון ולהתחרות בבזק. זה נשמע יפה. אבל התוצאה תהיה שתחרות תתקיים רק במרכז הארץ, כי בפריפריה לא יהיה כדאי לחברות החדשות להתחרות. ממשלה חדשה עם שכל צריכה לבטל את המדיניות הזו ובמקומה לצאת במכרז למפעיל נוסף, ארצי, של טלפון קווי.

00

משרד התקשורת של לימור לבנת כשל גם בתחום התחרות בשיחות הטלפון הבינלאומיות. עד היום, מי שמחייג 00 מגיע לבזק בינלאומי, אלא אם הוא מנוי בחברה אחרת. הרוב אינו מנוי. המשרד שוקל לחלק בכפייה את הצרכנים לשלוש החברות הפועלות. זו חוצפה. הדבר הקל ביותר, והנבון ביותר, הוא פשוט לבטל את .00 כל מטלפן ייאלץ לבחור בין 013 ,014 ו.012-

לבטל זיכיון חברות הכבלים

  בימים אלה אנו עדים לקרב בין חברת שידורי הטלוויזיה באמצעות לוויין די.בי.אס לבין חברות הכבלים – עוד תחום בו לבנת כשלה. היא התחילה בזה שהבטיחה לחברת הלוויין מונופול על שידורים ממוענים למשך שנה וחצי. אחר-כך חזרה בה ונתנה רק שנה. חברת שידורי הלוויין החזירה את הרשיון ועשתה ללבנת אצבע משולשת. לבנת נסוגה, ועתה היא מבטיחה מונופול של בין שנה וחצי לשנתיים ורבע. מכל פטפוטי התחרות הטלוויזיונית יוצא, שהמשרד מחלק זכות למונופול, ובמקביל מאריך את הזיכיון למפעילי הטלוויזיה בכבלים – אלה שעשקו את הציבור במוצר לא רצוי ובמחיר מופקע במשך עשר שנים.

 הממשלה החדשה צריכה לבטל את ההחלטה להאריך את הזיכיון של מפעילי הכבלים, ולהודיע להם כי לא יוכלו להתחרות על זיכיון חדש. כמו כן ראוי שלא תיתן מונופול כלשהו למי שמשדר טלוויזיה באמצעות לוויין.

 משרד העבודה:

 

 משרד העבודה והרווחה עוסק בשני נושאים נפרדים שלמעשה אין כל קשר ביניהם. כאן לא נבחן את פעילות המשרד בתחומי הסעד, חשובה ככל שתהיה. מדובר בפעילות בקרב קשישים, נכים, מפגרים, נוער במצוקה ועוד. רק לאחרונה הראה מבקר המדינה כי גם בפעילות הזו, הדוגמה שלו היתה קמחא דפסחא, נוטה המשרד להעניק מרוב חסדיו למוסדות חרדיים, שמערימים עליו מכל כיוון אפשרי. המשרד, ציין המבקר, אפילו לא בודק כפי שצריך.

 השאלה המעניינת כאן היא מה נעשה בתחום העבודה:

 •  שכר מינימום. במהלך הקדנציה האחרונה הועלה שכר המינימום בחוק מ45%- ל47.6%- מהשכר הממוצע במשק. אבל חוק לחוד ומציאות לחוד. יש יותר מדי עדויות שאין אכיפה של ממש בנושא שכר מינימום, בוודאי לגבי עובדים שאינם בעלי אזרחות ישראלית. היחידה לאכיפת חוקי עבודה התמקדה בעיקר באכיפה של חוקי השבת, ולא של חוקי עבודה. זה ראוי לשינוי.

 •  עובדים זרים. דובר המשרד טוען כי מספר ההיתרים לעובדים זרים הופחת ב.40%- שירות התעסוקה מצא כי הירידה היא רק של .30% הירחון הסטטיסטי מדווח על ירידה של .7% המשרד, בתיאום עם האוצר,  גיבש מדיניות לצמצום מספר העובדים הזרים תוך שימוש בכלים כלכליים: פקדונות ומיסוי.  אלא שדבר מכל זה לא נעשה. ממשלת נתניהו והשר אלי ישי נכנעה לרוב הדרישות של הקבלנים והחקלאים שמתפרנסים מזיעתם של העובדים מחו"ל. לעומת זאת נעשה מעט מאוד, אם בכלל, כדי לתת לעובדים האלה תנאים סבירים של עבודה, שכר ומגורים. אצל רובם אולי רשום ששכרם שווה או גבוה מהמינימום, אך לא זה מה שהם מקבלים. על זכויות סוציאליות אף אחד בממשלה לא מדבר. מעבר לכל היבט אחר – כלכלי וחברתי – זו בושה שכך חיים בקרבנו אנשים. אבל היחידה לאכיפת חוקי עבודה, כבר מצאנו, עסוקה בחוקי השבת.

•   הכשרה מקצועית. למעט הכשרה מקצועית יש למשרד העבודה ולשירות התעסוקה כלים מועטים לטפל באבטלה ובשוק העבודה בכלל. בשנים האחרונות יש החמרה בקריטריונים לקבלת דמי אבטלה, ובדין. לו אלי ישי היה מחמיר באותה מידה בקריטריונים לקבלת תמיכה ללומדים, המדינה היתה נראית אחרת. כתוצאה מכך יש גידול ניכר במספר האנשים שביקשו דמי אבטלה, ונתקלו בסירוב. כ70- אלף ב'98- לעומת 47 אלף שנה קודם לכן.

 אבל הסיפור המרכזי הוא הקורסים להכשרה מקצועית. בנק ישראל מעריך כי הניפוח במספר הלומדים בקורסים קשור לאפשרות לצמצם בדרך זו את מספר המובטלים. יש גידול של ,45% לכ70- אלף,  במספר המובטלים המצויים בקורסים. אין ספק כי מספר כזה מצמצם, בטווח הקצר, את מספר המבוטלים. אך מה בדבר הטווח הארוך יותר? בני פפרמן, מנהל הרשות לכוח אדם במשרד העבודה, דיווח ביום עיון באוניברסיטת תלאביב כי רק שליש מתקבל לעבודה במקצוע הנלמד.  זה אומר שיש בזבוז אדיר. מפנים אנשים לקורסים, שבהם רובם לא רוכשים כישורים שיסייעו להם בשוק העבודה.

 משרד השיכון:

  „ היעד הראשי של משרד השיכון הוא לספק דירה נאותה לכל משפחה בישראל במחיר סביר" – כך נכתב במסמך של משרד השיכון. בהשוואה למקצת ממדינות אירופה המערבית, ובמיוחד בהשוואה לארצות-הברית,  אנחנו במצב טוב. שיעור מחוסרי הדיור בישראל הוא קטן מאוד. המצב הזה אינו תולדה של פעילותו המבורכת של משרד השיכון בשלוש השנים האחרונות. הוא בעיקרו תולדה של מדיניות שיכון – זכאות למשכנתא, סיוע בשכר דירה לזוגות צעירים ועולים – מלפני שנים רבות.

 הקשר בין מחיר הדירה ועובדים זרים. משרד השיכון אמור לטפל בבעיות היסוד של ענף הבנייה, במטרה לעמוד ביעד שצוטט לעיל. זה מתחיל במשך הזמן של בניית דירה ממוצעת. בהיסטוריה של העשור האחרון הוכח כי אפשר לבנות דירה בשנה ורבע. היום חזרנו למצב שבו דירה נבנית בשנתיים. בהונג-קונג בונים בתקופה של שנתיים שני בניינים בני 50 קומות כל אחד.

 אחת הסיבות למחירי הדיור המטורפים שלנו היא משך הבנייה הארוך. ככל שהבנייה מתמשכת, כך גדלות עלויות המימון, ובריבית של השנים האחרונות זה המון כסף. מה הסיבה למשך הבנייה הארוך? הקבלנים שכנעו את הממשלה להתיר להם להביא עובדים זרים וזולים. לכאורה זה אמור להוזיל את הבנייה. בפועל, הענף כולו מחזיק עובדים מיותרים ונמנע מלהכניס טכנולוגיה משופרת, שהיתה חוסכת עלויות ומקצרת את משך הבנייה.

למה אין דירות קטנות?  משרד השיכון מודה כי מתפקידיו „לעודד בניית דירות קטנות שחסרונן בשוק מורגש מאוד." הנה יעד מבורך.  אלא שהקבלנים, ובעיקר הרשויות המקומיות, לא אוהבים את זה. מי יגור בדירה קטנה? רק זקנים שממעטים בתשלומי ארנונה. שתי דירות של 60 מ"ר מכניסות הרבה פחות ארנונה מדירה אחת של 120 מ"ר. והקשישים, רחמנא ליצלן, קונים פחות ומשפשפים יותר את המדרכות. מה נדרש ממשרד השיכון: לאסור על הרשויות להגביל – ואפילו לחייב – בנייה של דירות קטנות. משימה לממשלה הבאה.

 בעבר משרד השיכון עצמו היה בונה אלפי דירות, במימון תקציב המדינה. הבנייה התקציבית חוסלה בעת כהונת ממשלת רבין, וחודשה על-ידי סגן השר פרוש, אך באופן שנזקף לגנותו של משרד השיכון.  המשרד עסק באינטנסיביות בלתי רגילה בבניית כ600- דירות, בכסף ציבורי, שאמורות היו להיות מושכרות לנזקקים. אלא שהוא ביקש לתת אותן לתלמידי ישיבה, שאינם מעוניינים לעבוד. היועץ המשפטי קבע שהדבר לא חוקי.

 משרד השיכון ניסה להתחכם: הדירות לא יושכרו רק לתלמידי ישיבה אלא ל„לומדים," כלומר גם סטודנטים.  בפסקדין שפסל את התוכנית והותיר בידי משרד השיכון מאות דירות ריקות, כותב השופט מישאל חשין: „סיכוייו של סטודנט במוסד להשכלה גבוהה לזכות בדירה שואפים לאפס... אדם אחד מכל אלף מצאתי, וסטודנט בכל אלה לא מצאתי... הקריטריונים שווא דיברו... הקריטריונים אינם דוברי אמת." המעשה הטוב ביותר שיכולה ממשלת ברק לעשות הוא לסגור את המשרד הזה. המשרד לא אמור לבנות דירות. את ניהול תשתית הבנייה אפשר להעביר למשרד התשתיות. המשכנתאות מנוהלות ממילא על-ידי האוצר. ובתי-כנסת – אלה ייבנו על-ידי רשויות מקומיות או גופים פרטיים שיש להם עניין בדת.

משרד התשתיות:

משרד התשתיות הוקם עם תחילת כהונת ממשלת נתניהו, בניסיון לרצות את אריאל שרון שלא נכלל ברשימת השרים המקורית של ראש הממשלה. הטענה היתה שריכוז הטיפול בתשתיות בידי משרד אחד יביא לתכנון הגיוני יותר. אלא שהיגיון לחוד ומציאות לחוד.  המשרד נבנה מיחידות מינהליות שנלקחו ממשרדי ממשלה אחרים, וכך מצאנו כי נציבות המים אמנם מצויה במשרד התשתיות, אך האחריות למחירי המים מצויה במשרד החקלאות. בכך איבדה הנציבות כלי עבודה מרכזי.

סלט בירוקרטי

 בתשתיות מסוימות הגוף הביצועי של הממשלות בעבר היה משרד השיכון. עכשיו לקחו ממשרד השיכון את מחלקת עבודות ציבוריות, אבל השאירו את כל היתר. בעבר כל מי שהבין בתחבורה תקף את הפיצול הממשלתי בין משרד התחבורה, שסולל כבישים ברשויות המקומיות, לבין משרד השיכון, שסולל כבישים ביןעירוניים. הפיצול נשאר, הוא רק מחולק אחרת. לפי הפיצול הזה אפשר היה לחשוב, שמשרד התחבורה אחראי על תחבורה עירונית ואילו משרד התשתיות אחראי על תחבורה בין-עירונית. זה לא כך. הרכבת, שפועלת בעיקר בתחום הבין-עירוני אך אמורה להתפתח בעיקר בתחום העירוני, מצויה דווקא במשרד התשתיות.

 הפיצול הזה מסביר את הכשל המרכזי של המשרד בתחום התחבורה. גם אם היה רוצה, הוא לא מסוגל לטפל בתשתית הזו. כך הגענו הלום מבלי שנעשה דבר בחמש השנים האחרונות בתחום הרכבת בגוש דן. לא רכבת תחתית, ולא עילית. בינתיים הכבישים מתפוקקים מעומס וזיהום האוויר הנובע משימוש יתר ברכב פרטי מקרב את תל-אביב להוליווד – מרכז הפיח העולמי.

 הזנחת הרכבת ככלי התחבורה המרכזי היא פועל יוצא של שתי התפתחויות: הראשונה, משרד האוצר – קרי אגף התקציבים – מטרפד, ככל שהוא יכול, כל פיתוח רציני של הנושא. השנייה, שר התשתיות היה אולי פעם בולדוזר. היום הוא בקושי טרקטורון. בקדנציה האחרונה לא היה לו הכוח, ואולי גם הרצון, לטלטל את מדיניות התחבורה.

להסיט תקציב מהשטחים לרכבת

 המינימום שהתבקש היה הסטת מאות מיליוני שקלים מהשקעה בכבישי מע"צ עוקפי שום-דבר – להשקעה ברכבת. זה לא נעשה. לכן אנחנו נראים היום כפי שנראינו לפני שלוש שנים, רק יותר צפופים ויותר מזוהמים.

 הביצוע העגום ניכר במקום נוסף. המשרד מופקד על מינהל מקרקעי ישראל. בשלוש השנים האחרונות החליטה הממשלה כי המינהל, יחד עם משרד השיכון, ישווקו קרקעות לבניית

60,000 דירות בשנה. על-פי נתוני האגף למידע של משרד השיכון, שווקו ב'96- קרקעות לכ37- אלף יחידות דיור, ב'97- לכ40- אלף יחידות דיור,  וב'98- לכ31- אלף יחידות דיור.

 לבנות רק לגובה

האמת היא שראוי להתברך בכישלון הזה. אם המינהל היה משווק את הקרקעות הנוספות, הארץ היתה מוצפת בעוד קוטג'ים מיותרים ומזיקים. ראוי היה שהמינהל יגיע להחלטה, כי כל תוספת הקרקע שהממשלה רוצה תגיע באמצעות הגדלת אחוזי בנייה – ולגובה. אבל גם את זה משרד התשתיות לא עשה.

 מחדלי החשמל והגז הטבעי

לבו של המשרד הזה הוא תחום האנרגיה. המשרד מתגאה בשילובם של יצרנים פרטיים, לצד חברת החשמל, בייצור חשמל. אבל שלוש שנים עברו, ועדיין אין ייצור פרטי של ממש. ויש משהו חשוב מזה: שהיצרן הפרטי, לכשיהיה, ימכור את הסחורה שלו לצרכן הפרטי ולא לחברת החשמל. אין כל תועלת כלכלית בהקמת יצרנים פרטיים שמוכרים את סחורתם למונופול ציבורי במחיר מובטח.

 הקיפאון התשתיתי ניכר במיוחד בתחום אספקת האנרגיה לייצור חשמל. אנחנו מייצרים חשמל מפחם וממזוט. זה גם יקר, ובעיקר זה מלוכלך. מדברים אצלנו שנים על מעבר לייצור חשמל מגז טבעי. לכול היה מובן שרצוי לרכוש גז כזה מהמקור הקרוב ביותר – מצרים. שנים לא החלטנו אם מי שיקנה גז (נניח חברת החשמל) יוכל גם לבנות צינור כדי להובילו. בשלב מסוים אמרו שתהיה הפרדה: מי שיחזיק בצינור, לא יוכל למכור גז. ואז הגיע אריאל שרון.  תרומתו הגדולה של שרון היתה לומר שמצרים לא ראויה להיות ספק גז. מדוע? כי אסור שישראל תהיה תלויה בספק אנרגיה ערבי.

 שרון פיתח בהתלהבות את היוזמה הרוסית. פרקליטות המדינה והמשטרה עוסקים עתה בבדיקה, האם במסגרת היוזמה הרוסית טופלו גם כמה עסקים פרטיים. גז טבעי, כך זה נראה עתה, לא יגיע משם. חזרו לדבר עם מצרים. בינתיים גז יוק.

 משרד התחבורה:

 נדמה שמשרד התחבורה שלנו הוא משרד התחבורה היחיד בעולם שעונה על השאלה מהם יעדיו בתשובה „הגברת התחרות."  „הגברת התחרותיות עשויה להביא להורדת מחירים, שיפור השירות, הגדלת מגוון השירותים לצרכנים," נאמר במסמך של המשרד. כמעט בכל מדינה אחרת התשובה היא פשוטה ובהירה הרבה יותר: לקצר את זמן הנסיעה במחיר שווה לכל נפש. זו צריכה היתה להיות המטרה של משרד התחבורה גם בארצנו. הממשלה החדשה תצטרך בדחיפות לעשות סוויץ' מנטלי, למרות שפקידי האוצר יערימו כל קושי אפשרי.

 ישראל היא מהמדינות שבהן צפיפות כבישית גדולה במיוחד. אנו צפופים פי שניים מבריטניה, פי-שלושה מגרמניה, הולנד, יפאן ושוויץ, ופי-שישה מצרפת, ספרד ושוודיה. רוב העוסקים בתחבורה משוכנעים שהפתרון איננו יותר כבישים, אלא פחות מכוניות ויותר תחבורה ציבורית. אצלנו יש יותר מכוניות ופחות תחבורה ציבורית. על רכבות במרכזי הערים יש אצלנו הרבה דיבורים.

 נכון, תכנון רשת רכבות והקמתה הם עניין ממושך. אבל לבטח ראוי ואפשרי לדאוג, בינתיים, לכך שתחבורה ציבורית תהיה זולה יחסית. הנתונים מראים כי בשנים האחרונות יש הוזלה יחסית של התחבורה הפרטית דווקא, כלומר התייקרות יחסית במחירי האוטובוסים. זה בהחלט דבר שבשליטת הממשלה. זו בחרה, לפי הממצאים, לצופף אותנו בפקקים.

 ענף המוניות נפתח לכאורה לתחרות חופשית. בתחרות חופשית לא נזקקים לרשיון. אצלנו צריך רשיון. בתחרות חופשית הרשיון ניתן במגבלות סבירות. אצלנו ניתן רשיון רק תמורת סכום עתק, מה שמגביל את הכניסה לענף.

 בתחום האוטובוסים מתחיל הליך של תחרות, עם הכנסת מפעילים נוספים לאגד ולדן. יצא מכרז, אך בג"צ עצר אותו. אז בפועל אין מפעילים נוספים. המכרז מצידו לא מאפשר תחרות כלל ועיקר. לוקחים קווים שבהם יש מונופול לאגד ולדן, ונותנים אותם למונופול אחר – במכרז. זו לא תחרות.

 בתחום התעופה הבינלאומית שמענו לאחרונה על הענקת רשיון לק.א.ל להוביל מטענים ורשיונות לארקיע ולישראייר בהובלת נוסעים. אולם עד היום מונע המשרד את ביצוע החלטת הממשלה מינואר ,1997 לביטול הפטור מחוק ההגבלים העסקיים לענפי התעופה והספנות. זו

החלטה ממש סופר תחרותית. כתוב בה שלאל על אסור יהיה לתאם מחירי טיסה עם מתחריה. הממשלה החדשה תתבקש לבצע את הראוי.

משרד החקלאות:

במבט ראשון, נתוני ההכנסה של ענף החקלאות מראים שיפור מדהים בשנה שעברה. כאילו נעצרה המגמה הרב-שנתית של ירידה ריאלית מתמשכת בהכנסת החקלאים, ונרשמה התאוששות. אך בטרם יוצאים החקלאים לחגוג את שמחת הסטטיסטיקה, ראוי לשים לב מה בדיוק קרה אשתקד.

 התפוקה עלתה ב,7%- ואילו התשומה קפאה על שמריה. איך זה קרה? חלק גדול מהתשומות החקלאיות מיובאות. מחירי התשומות בשוק הבינלאומי ירדו אשתקד בצורה חריפה. נכון, החקלאי נהנה מזה. אבל זו, כנראה, הנאה זמנית. על פני שנים ארוכות, ההכנסה החקלאית יחסית להכנסה משכר מצויה בירידה.

 בשנים האחרונות יש כמה התפתחויות מרכזיות בענף. יש גידול בכמויות המיוצרות, ירידה מתמשכת במחירים,  וגידול משמעותי ביצוא. בעשור הקודם היה היקף היצוא החקלאי כ500- מיליון דולר לשנה. עכשיו הוא עומד כבר כמה שנים על 800 מיליון דולר.

 האם הממשלה הנוכחית עשתה משהו לשיפור מצב החקלאים? לבקשתי שלח משרד החקלאות מסמך המסכם את הישגיו. ראשי הפרקים העיקריים: הגדלת תקציב ההשקעות, הסרת הפיקוח על חלק ממחירי מוצרי החלב, הקלות ביבוא גבינות קשות,  סיוע בהדברה, הקלות ביבוא עגלים ודגים וייעול עבודת המדען הראשי. חקלאי שיקרא דברים אלה ינוד בוודאי בראשו: זה לא מסוג העניינים שמשפרים את מצב החקלאים, לפחות לא בממדים הנדרשים.

 משרד החקלאות נמנע מלהתייחס לשני נושאים קריטיים. כאשר רפאל איתן נכנס לתפקידו הוא הבין שצריך לשפר את הכנסת החקלאים, והבטיח לקצץ עלויות. הוא ביקש להתלבש על המועצות החקלאיות: מועצת הלול, הדבש, הזית, הפרחים, הירקות ועוד כהנה וכהנה. הטענה היתה כי במועצות האלו יש ניפוח של כוח אדם, וצריך לצמצם שם כדי לשפר את

ההכנסה של החקלאים. המועצות גובות עמלות שנעות בין 1% ל7%- מהתפוקה – סדר גודל של כ10%- מהכנסת החקלאי. רפול הקים ועדה לטיפול בנושא, אך היא התפזרה אחרי כמה שבועות והנושא ירד מסדר היום.

 עניין שני הוא המים. במסגרת המהלך לרצות את אריאל שרון הוקם כזכור משרד התשתיות. למשרד הזה הועברה גם נציבות המים, אך בידי שר החקלאות נשארה הסמכות לטפל במחירי המים. הממשלה החליטה לצמצם בסובסידיה למים, אך רפול נמנע מלבצע. במובן מסוים, החקלאים מרוצים. כי מה מעניין אותם? שהמים יהיו זולים. מה אכפת להם שכל המדינה תיכנס לצרת מים? אבל יש דחיפות רבה להנהגת מדיניות מים, שתייקר אותם ותקצוב את השימוש בהם, תתפיל מי ים,  ותתאם את כל זה עם ירדן והרשות הפלשתינית.

 משרד התיירות:

 

 בכל מדד של השוואה אנחנו על הרצפה בתחום התיירות. בעולם הענף הצומח ביותר הוא ענף התיירות.  אנחנו הרי יודעים את זה טוב מכולם. אין כמונו לתייר בעולם. אבל לא בבית-ספרנו. נתוני התיירות הנכנסת לישראל מציגים תמונה רעה. רוב התקופה, מראשית 1996 עד היום, הצטיינה בירידה במספר התיירים המגיעים. רק לאחרונה רואים ניצני התאוששות.

 יש אשם? משרד התיירות, ובכך מסכימים רבים בענף, רואה קשר הדוק בין מצבנו הבטחוני למצבנו התיירותי. יותר בומבות – פחות תיירות. ככל שישראל מצויה יותר בחדשות של הטלוויזיה הגרמנית, כך פחות גרמנים רוצים לבוא לכאן.

 ביקשנו מכתבי „ידיעות אחרונות" בחו"ל לספר לנו האם ראו פרסומת לתיירות בישראל בטלוויזיה המקומית שלהם. כולם ענו בשלילה. די מוזר, בהתחשב שכתבתנו בלונדון מצאה את ישראל בפוסטרים ענקיים ברכבת התחתית. ישראל כן מאמינה בפרסום, אבל לא בפרסום בטלוויזיה.  לו אני שר התיירות, נדמה שהדבר המרכזי שבו הייתי משקיע הוא פרסום שכיות החמדה שלנו בעולם, במיוחד לקראת שנת ,2000 מועד בו כל גוי המכבד את עצמו אמור לבוא לבקר אצל צאצאיו של ישוע מנצרת.

 משרד התיירות מצטנע. הוא מסתפק ב4- מיליון תיירים בלבד – בערך פי-שניים ממספר התיירים שהגיעו אשתקד. יש כאלה שמטיחים ביקורת קשה על הצניעות הזו. הטענה היא שראוי לנצל את המומנטום הנוצרי כדי לבנות כאן תשתית נרחבת הרבה יותר. לטעמי, הצניעות במקומה: לא בונים ענף על בסיס אירוע של שנה אחת. אבל בהתחשב במצב התיירות, אפילו 4 מיליון תיירים נראים כרגע על גבול המשימה הבלתי אפשרית.

25.5.1999

שתפו: