יש מיתאם ברור בין השכלה לבין רמת ההכנסה. הבעיה היא שמי שאינם משתלבים בעולם ההשכלה ובהצלחה הכלכלית המתלווה לעולם זה הופכים לעיתים לאויבי הקידמה • הפתרון הוא סולידריות חברתית
אהוד ברק הבטיח כי ממשלתו תוסיף 300 אלף מקומות עבודה. ראש הממשלה המיועד יכול לעמוד בהבטחתו בקלות יחסית. הוא מוסיף ג'ובים במספר הזה לסקטור הציבורי. מהלך כזה ייתקל בשאגות זעם מטעם הרבנות הכלכלית על שלוש שלוחותיה: האוצר, בנק ישראל והמעסיקים. מה יכול ברק לעשות כדי לעמוד בהבטחה ולהימנע מזעם האורתודוכסיה הכלכלית?
כדי לעמוד בהבטחה צריך המשק שלנו לצמוח בקצב שנתי של 6% בכל אחת מארבע השנים הקרובות. איך משיגים צמיחה כזאת? מי שישאל אצל הרבנים, יקבל סדרת תשובות מהסוג הבא: צמצום הגירעון הממשלתי, צמצום הוצאות הממשלה, השקעה בתשתית, הפחתת נטל המס, השתלבות בגלובליזציה על-ידי הסרת מגבלות על תנועות הון, סחורות ועובדים.
את המתכון הזה בדיוק היה ברק מקבל גם אילו היה שואל לא על הדרך אל הצמיחה, אלא על דרכי המלחמה באינפלציה, במאזן התשלומים השלילי ובאבטלה. הכלכלנים נותנים את המרשם הזה לכל תחלואה כלכלית.
לא כל הכלכלנים הם עבדים של המולך הזה . בשבוע שעבר התכנסה קבוצה יוקרתית מהם בירושלים בכינוס על צמיחה שאירגן מרכז מלכיור מינרבה למקרו כלכלה ולצמיחה באוניברסיטה העברית. למשמע מה שנאמר שם ראוי שכל פוליטיקאי ינהג מעט צניעות בהבטחות כלכליות.
צמיחה כלכלית היא תופעה חדשה בהיסטוריה. צ'ארלס ג'ונס מאוניברסיטת סטנפורד סקר את הצמיחה הכלכלית ב25- אלף השנים האחרונות. ברוב התקופה הזאת, למעט קפיצות פה ושם, היה קיפאון בתוצר לנפש. אברהם התנ"כי, ישו, והסבא של הסב של בני דורנו התקיימו מכ300- דולר בשנה. הצמיחה הכלכלית והעלייה ברמת החיים החלו סמוך לשלהי המאה ה. 18- וגם אז זה היה בקצב צב. רק במאה הזאת, ובמיוחד במחציתה השנייה, נראתה התרוממות מרשימה ברמת החיים.
מה קרה כאן? מהו המנוע ששמר על זכות השתיקה כמעט 25 אלף שנה והתעורר לחיים רק ב150- השנים האחרונות? מהו סוד הצמיחה?
בעניין הזה יש הסכמה רחבה. המנוע הזה כולל חדשנות טכנולוגית. אבל זה רחוק מלהיות מספיק. הרומאים, סיפר אחד החוקרים, ידעו היטב על מנוע הקיטור. הם השתמשו בו לפתיחה ולסגירה של דלת אולם הסנאט. מה שחסר היה לרומאים זו המערכת החברתית שמאפשרת להפוך טכנולוגיה למוצר המוני.
מה יש במערכת החברתית הזאת? ויליאם באומול מאוניברסיטת ניו-יורק רואה בקפיטליזם התחרותי את הדלק שמזין את החדשנות הטכנולוגית. זה בדיוק ההסבר שנתנו קרל מרקס ופרידריך אנגלס, מחברי המניפסט הקומוניסטי לפני כ150- שנה. במובן הזה הבעיה העיקרית של ברית-המועצות, שהתמוטטה לפני פחות מעשור, הייתה העדר התחרות. התחרות מחדדת את החושים, מוציאה את היצירתיות מהמעבדה אל השוק הכלכלי. בעולם התחרותי, ממליץ באומל לכל בעל עסק, אי-אפשר לחכות לארכימדס שייצא מהאמבטיה ויצעק „אוריקה. " כל מי שבעסקים מבין שבלי שיווק אין עיסוק. זה נכון באותה מידה גם לגבי פיתוח וחדשנות. אלה, מדגיש החוקר, חשובים יותר מרווחים של הטווח הקצר.
כמה מקורות כלכליים ראוי להשקיע בחדשנות טכנולוגית? כמו במלחמה הקרה, צריך להתבונן מה עושה היריב. זה קרב קשה. ככל שאתה תוציא יותר, הוא יוציא יותר. אבל אם תוציא פחות, כלל לא ברור שגם היריב יעשה כן. יש הטוענים כי ברית-המועצות התפרקה כאשר ארה"ב הייתה נחושה להוציא על חדשנות טכנולוגית „)מלחמת הכוכבים(" הרבה מעבר למה שברית המועצות הייתה מסוגלת. באומל טוען שככה זה גם בחיים בקפיטליזם המודרני.
קפיטליזם תחרותי היה גם לפני 150 שנה. ובכל זאת הצמיחה המהירה היא תופעה מודרנית הרבה יותר. ההבדל בין אז לבין היום הוא בהשכלה. כל משתתפי הסמינר היו שותפים לדעה כי הקשר שבין השכלה לבין חדשנות טכנולוגית לבין צמיחה הוא הקשר הכלכלי החזק ביותר. אם שמעון פרס ב1960- היה מבטיח אוניברסיטה לכל בן של פועל במקום מכונית לכל פועל – ישראל הייתה היום מבחינת רמת החיים שלה כמו ארה"ב.
צמיחה היא רמת חיים. רמת חיים היא הכנסה. הכנסה היא השכלה. מכאן שצודק ברק כאשר הוא מבטיח חינוך חינם מגיל 3 ועד תום הלימודים באוניברסיטה. הוא צודק שזה הכלי המרכזי לצמיחה כלכלית. הוא בוודאי טועה אם הוא חושב שזה יניב תוצאות מהיום עד סוף הקדנציה.
מדוע השכלה חשובה לצמיחה? כי מי שמשכיל יכול להשתמש בחדשנות הטכנולוגית. וככל ששיעור המשכילים בתוך החברה הוא גדול יותר, כך החדשנות הטכנולוגית נקלטת מהר וטוב יותר. הנה שאלה מסקרנת לראש ממשלתנו הנבחר: האם ההשכלה מבית המדרש וההשכלה מבית-הספר הממלכתי הן שוות ערך לצמיחה המובטחת?
להשכלה יש מחיר חברתי קשה. לא רק נתוני רמת החיים השתפרו במאה האחרונה. גם אי השוויון בחלוקת ההכנסה גדל באותה תקופה. לדעת החוקרים הא בהא תליה. אי השוויון מקורו בכך שהשוק הכלכלי נותן תשואה חיובית וגבוהה להשכלה. לכן יותר השכלה מגדילה גם את הצמיחה וגם את אי-השוויון. קלודיה גולדין ולורנס כץ מהרווארד הראו את ממדי החשיבות ההשכלתית: אפילו בתוך האוכלוסייה הכפרית של מדינת איובה בארה"ב יש פער הכנסות בין חקלאים משכילים לבין חקלאים משכילים פחות. איובה נבחרה למחקר בזכות נתוני ההשכלה שלה שנרשמו שם מראשית המאה.
השכלה, אם כן, היא רמת חיים. השכלה, אם כן, גם תורמת לאי-שוויון ברמת החיים. האם נגזר עלינו, למען רמת החיים הממוצעת, להפקיר לעוני את אלה שלא הצליחו להשכיל את עצמם?
יש לקח לסיפור הכלכלי הזה, אם כי הלקח הזה לא נדון בסמינר הירושלמי. המנגנון הכלכלי המודרני של תחרות, זכויות קניין, חדשנות טכנולוגית והשכלה מגביר את אי-השוויון הכלכלי. אי-השוויון הזה, אם אינו מטופל, יכול להביא להתגברות הכוחות החברתיים שמתנגדים להשכלה המודרנית ולחדשנות הטכנולוגית – כלומר להתחזקות אלה שמדיניותם תפגע ברמת החיים. בקידמה, כפי שטענו מרקס ואנגלס, טמון הזרע של ההכחדה העצמית. הפתרון של הדילמה טמון במעורבות חברתית: בשכר מינימום שמאפשר רמת חיים, בשכר מקסימום שיצמצם בעושר, במיסוי גבוה שיניב מקורות כלכליים לטיפול באי-שוויון, בצריכה ציבורית – שבדרך כלל היא שוויונית יותר מצריכה פרטית – בעלת איכות. וצריך שמערכת הבריאות ומערכת החינוך ייראו כמו סיירת מטכ"ל במיטבה. חינוך, מר ברק, הוא חשוב. אבל הוא רחוק מלהיות מספיק.
15. 6. 1999
