מי שמבין
נכון את המתרחש,
יודע, כי המימצא המדהים הזה מוצדק אם רק נבחין בין עניים מכפייה לבין העניים מרצון, החרדים • הבעיה האמיתית היא התמורה הלא–הולמת לעבודה: מחצית השכירים במדינה משתכרים פחות מ4,300– שקל לחודש • הגדלת
הקיצבאות היא בזבוז אחד גדול
המצב בכי רע: ב1997- היו אצלנו 730 אלף עניים. שנה
מאוחר יותר תפח מספרם לקצת יותר ממיליון ו21- אלף. משהו נורא קורה במקומותינו, ואנחנו לא ידענו. אין ספק, שהממשלה
צריכה באופן
דחוף לעשות משהו לצמצום העוני. נתניהו נזרק מהשלטון בגלל זה. ברק ייזרק מהשלטון אם לא יעשה את
הדחוף וההכרחי הזה.
דו"ח העוני שהתפרסם השבוע לא חרג
מהשיגרה הסטטיסטית של שני העשורים האחרונים. שיעור העניים באוכלוסיה היה ב1979- זהה לשיעור של .1998 האיזון הזה הושג במחיר גבוה מאוד: הממשלה השקיעה הון עתק בתשלומים
מסוג הקיצבאות. אלמלא אלה היו אז 27% עניים והיום .35% בפועל היו .18%
אם כן, על מה המהומה?
זה מתחיל עם המוסד לביטוח לאומי. המוסד הזה לא
סופר את עניי ארצנו. את המידע שלו הוא מפיק מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. גם זו
לא סופרת את העניים. היא מבצעת כל שנה "סקר הכנסות" הבודק את ההכנסות
וההוצאות של כ13- אלף משקי-בית. עשו את זה גם ב1998- ומצאו מה שמצאו.
הסקר של 1997 מצא כי 16.4 אחוז מהמשפחות הן עניות. הסקר של 1998 מצא כי 16.6 אחוז מהמשפחות הן עניות. אז איך קורה, שמספר העניים גדל בכ300- אלף?
עד לפני שנה המידגם של הלשכה לסטטיסטיקה לא
כלל עצמאיים ותושבים ביישובים קטנים. מה עשה הביטוח הלאומי? את מימצאי הסטטיסטיקה הוא
ניפח לאוכלוסיה
כולה, למעֵט עצמאיים ותושבי יישובים קטנים. החשבון הראה: 730 אלף. בכך הוא הניח, כי אין אף עצמאי
עני ואין אף עני ביישוב קטן. שטות, שכל בעל מקצוע לא היה נכשל בה.
משחקים במספרים
ב,'98- כשהמידגם כלל גם את מושמטי העבר, הראה התחשיב כמיליון עניים. בביטוח
הלאומי הבינו שנעשתה טעות. במסמכים הרשמיים שוכתבו נתוני .'97 עכשיו מתברר שהיו אז 986,100 עניים. זה אומר שמספר העניים גדל בכ3.5- אחוז. לא נעים, אבל גם לא נורא.
אלא, שגם המספר הזה לא משקף את מימדי
העוני. אם מבינים נכון את מה שקורה בשטח, קל להגיע למסקנה, כי היקף העוני דווקא ירד.
המימצא המדהים הזה מוצדק כאשר מבחינים בין עניים מכפייה ועניים מרצון. עני מרצון הוא מי
שיכול להתפרנס ולהגדיל את הכנסתו, אך בוחר שלא לעשות כן. הקבוצה הישראלית הבולטת
ביותר בתכונה הזו היא החרדים.
עניים מבחירה
ועניים מאפליה
60 אחוז מהגברים בקהילה החרדית, בגילאי ,25-54 מעדיפים ללמוד ולא לעבוד. לשם
השוואה: אצל הציבור הלא-חרדי, השיעור קרוב לאפס. לשם השוואה: בציבור החרדי בטורונטו
ובניו-יורק השיעור הוא .5% כך מצא חוקר כלכלת החרדים, פרופ'
אלי ברמן.
ד"ר מומי דהן מצא, כי רק 18 אחוז מהכנסת
משק-בית חרדי מקורה בעבודה, וברוב המקרים מדובר בעבודת האשה.
על-פי הביטוח הלאומי היו אשתקד כ280- אלף משפחות עניות, מחצית מהן משפחות עם ילדים. אם מפחיתים מהם את המשפחות החד-הוריות, אזי
לכל משפחה ענייה עם ילדים יש בערך 4 ילדים. למשפחה הלא-חרדית הממוצעת יש בערך 2
ילדים. קל להגיע למסקנה כי העוני – במשפחות עם ילדים – מתמקד בשתי קבוצות: חרדים וערבים.
לא
מסובך לגלות מה
עומד מאחורי ההכנסה הנמוכה בשתי הקבוצות האלה. אצל הערבים, בגלל אפליה מתמשכת, יש הרבה פחות משכילים, וכיום הכל
מסכימים כי השכלה זה כסף. אצלם יש נגישות נמוכה במיוחד לעבודה בסקטור הציבורי,
עוד מימד של אפליה, לכאורה בטחונית. יש אצלם, לפחות בהשוואה ליהודים, מוסכמה, שמקומה
של האשה בבית,
דבר המקטין את מספר המפרנסים במשפחה.
החרדים
בוחרים לא לעבוד
אצל החרדים מקור העוני הוא בעיקר בבחירה
ללמוד, או לפחות להיות רשום בישיבה, ולא לעבוד. פרופ' ברמן חושף את העובדה, שמדובר בתופעה
מתגברת. ב40 1980- אחוז מהגברים למדו. עתה זה כבר 60 אחוז. ברמן מעריך, שהחברה
החרדית עומדת לפני התפוצצות. העוני, אפילו שהוא מרצון, אינו בר-קיימא.
התשובה של שר העבודה והרווחה, אלי ישי,
היא להגדיל את קיצבאות הילדים למשפחות שיש להן ארבעה ילדים ויותר. אם גודלה של המשפחה
היה קבוע, היה טעם בהצעה הזו. אבל אם המשפחה גדלֵה בהתמדה, תוספת הכסף רק תגדיל את
מספר העניים.
עוני עם שכר מינימום
שר העבודה מוצא עוד קבוצה הראויה לטיפול
אנטי-עוני: מקבלי גימלת הבטחת הכנסה. מדובר באנשים שמצבם הוא הקשה ביותר. חולים, קשישים
ובוגרים, שלא מסוגלים לעבוד. כך מקבל יחיד 1,075 לחודש כאשר קו העוני הוא 1,398 שקל. כמעט בכל קטגוריה ערך הגימלה שווה
להכנסה של כ70- אחוז מההכנסה של קו העוני. ולמרות
המימצא הקשה
הזה ראוי להטיל ספק בתבונת ההצעה.
בניגוד לקבוצות עניות אחרות, הזכאים
לגימלת הבטחת הכנסה נהנים מהטבות נוספות על-פי חוק. הגדולה בהן היא ארנונה מופחתת. אך יש
גם הנחה בתחבורה ציבורית, בדיור ציבורי, באגרת רשות השידור ובעוד כמה שירותים
ציבוריים. אם עושים את חשבון הנטו של מקבלי הגימלה הזו, יש לעשות את החשבון הכולל. ישי לא עושה את זה.
אולי זה לא יפתיע איש, אבל בהצעות של משרד
העבודה אין דבר באשר לקבוצה גדולה מאוד של משפחות. מכלל 280 אלף המשפחות העניות יש 100 אלף משפחות
עניות של אנשים עובדים. מתברר, כי גם קיומו של שכר מינימום בגובה של כ2,800- שקל לחודש אין בו כדי למנוע עוני.
פרופ' צבי אקשטיין מאוניברסיטת תל-אביב מצא,
כי 5 אחוז מהגברים וכ14- אחוז מהנשים משתכרים פחות משכר המינימום.
בתרגום למספרים:
59 אלף גברים ו134- אלף נשים.
לא אוכפים חוק שכר מינימום
לפעמים
נדמה, כי שוכחים
שאחד מתפקידיו של משרד העבודה והרווחה, אם לא העיקרי שבהם, הוא לאכוף את שכר המינימום. ח"כ עמיר
פרץ מספר, כי הוא הציע שחברי ועדי עובדים יקבלו, בהתנדבות, סמכויות של פקחים לצורך החוק הזה. ישי דחה אותו.
מהמספרים
די ברור שאם היו אוכפים את שכר המינימום לא היה בנמצא עובד אחד שהיה חי בעוני. לעשות את זה
זו עבודה קשה. אלי
ישי חושב שיותר פשוט לזרוק מיליארדים של שקלים תקציביים, שאינם אלא תרופות אליל.
עוד שוכחים, כי ליד קו העוני, קצת מעליו,
יש צפיפות איומה. סקר של הרשות לתכנון כוח-אדם מצא, כי מחצית מהעובדים שנקלטו בעבודה
משתכרים פחות מ3,000- שקל לחודש. 95 אחוז מהעובדים האלה – בסך-הכל מדובר בכ650- אלף, בערך שליש מהמועסקים – משתכרים פחות מהשכר הממוצע. מחצית השכירים במדינה
משתכרים פחות מ4,300- שקל לחודש.
יבוא סלקטיבי
הבעיה, בתמצית, מצויה בתמורה לעבודה. הגדלת
קיצבאות היא בזבוז כסף אחד גדול.
אחד הגורמים המרכזיים לריכוז גדול כל-כך של
עובדים בתוך העוני וקצת מעליו מקורו ביבוא עובדים זרים. היבוא הוא סלקטיבי: מותר
לייבא עובדים זרים בחקלאות ובבניה; אסור לייבא פקידי משרד העבודה, מנהלי בנקים
ועורכי-דין מחו"ל. היבוא הוא רק בענפים שבהם הזרים מתחרים בעובדים ישראליים לא
מיומנים. עובד זר מקבל שכר נמוך מהמינימום, וזה אומר שאנחנו מסבסדים עובדים זרים על חשבון
מקומיים.
דווקא בתחום הזה מצאה הממשלה פתרון סביר.
הצעת חוק ממשלתית מטילה מעין „קנס" על מי שמעסיק עובד זר. ההגיון הוא פשוט למדי:
לייקר את המוצר המיובא ולהגדיל את היכולת של הישראלי להשתלב בעבודה. או, במילים הקשורות
לענייננו, לצמצם את העוני. במקום אלי ישי, שדווקא תומך ביוזמה, קיבלנו את יצחק לוי, שר
השיכון המפד"לי. הוא הודיע כי אם הצעת החוק תתקבל, הוא ומפלגתו יצביעו נגד התקציב,
כלומר יפרשו מהממשלה. מדוע? לוי דואג לקבלנים, שכידוע נזקקים לסיוע ממשלתי נדיב,
ולעזאזל העוני.
העניים האמיתיים
על-פי
סקר ההכנסות
שפורסם השבוע, מספר משקי-הבית „שבראשם אנשים שאינם עובדים" מסתכם ב480- אלף.
זו כנראה הקבוצה היחידה שראוי לתת לה
קיצבאות מוגדלות. אלא שגם כאן ראוי לנהוג בתבונה. יש מקום לדרוש הצהרות הון ולבדוק היטב,
שלנזקקים האלה אין רכוש. חשוב לזכור: גם קשיש עם הכנסה חודשית של 1,000 שקל מהביטוח הלאומי ומיליון שקל בקופת-גמל מוגדר "עני."
ומה על הילדים? מי שחושב כי הגדלת קיצבאות ילדים
משפרת את מצב הילדים, טועה. קיצבאות ילדים זה כסף של הורים, לא של ילדים. ההורים
מחליטים מה לעשות עם הכסף. עדיף שהממשלה תקטין קיצבאות ילדים, ותשתמש בכסף לתת
לילדים יותר השכלה, יותר חוגים, יותר תזונה ואפילו תלבושת אחידה, מאשר לזרוק עוד כסף
על הורים, שחלק גדול מהם מעדיפים להתבטל באוהלה של תורה, על-פני עבודה שתשפר את
מצב ילדיהם.
24.12.1999
