קיימים שני נימוקים
מרכזיים מדוע ראוי להעלות את גיל הפרישה:
• הנימוק
הכלכלי: אפשר לראות מה יקרה לאוכלוסייה ב50- השנה הבאות. שיעור האוכלוסייה מעל
גיל 65 גדל והולך והוא מכפיל את עצמו בתקופה קצרה זו. מי שאינו עובד הוא בהגדרה נתמך. בין שהוא
נתמך מקרן הפנסיה או
שהוא נתמך של הביטוח הלאומי, המשלם קיצבת זיקנה לכל מי שפורש מעבודה. הגידול היחסי והמהיר בחלקה של
האוכלוסייה המבוגרת משנה לרעה את היחס בין מספר האנשים העובד למספר האנשים הנתמך. היום יש כ630- אלף איש ואישה מעבר לגיל הפרישה. המוסד לביטוח לאומי משלם מדי שנה כ10- מיליארד שקל כקיצבת זיקנה.
כיום מצוי ענף ביטוח הזיקנה בעודף קטן של
הכנסות על פני הוצאות. אבל די ברור ששינוי בגיל האוכלוסייה יביא לגירעון גם בענף
זה.
חיים יותר וצורכים
יותר
הפנסיה התקציבית מצויה בגירעון של כ100- מיליארד שקל ואילו קרנות הפנסיה רשמו גירעון של 60 מיליארד שקל לפי
דו"חותיהן לסוף .1998 הגירעונות האלה, שאינן תופעה ישראלית ייחודית אלא
מצויה בכל העולם המפותח כלכלית והמזדקן, נובעים בעיקר מעליית תוחלת החיים. ב50- השנה האחרונות עלתה תוחלת החיים בישראל בכ12- שנה. ככל
שאנשים חיים יותר הם „צורכים" יותר פנסיה וקיצבת זיקנה. העלאת גיל הפרישה באה לחסוך בהוצאות החברתיות
לאחזקת הקשישים ולצמצם את הגירעונות בקרנות המיועדות לקשישים.
• הנימוק האנושי: גירעונות כספיים
אפשר לסגור גם בדרך אחרת. עקרונית
יכולה המדינה להכביד את נטל המס על אנשים עובדים, בכדי לממן את הפנסיות והקיצבאות של הקשישים. יש
הרואים אפילו הצדקה מוסרית לכך: קשישי מחר סיבסדו את ילדי היום.
הנימוק המרכזי להעלאת גיל הפרישה הוא
רצונם של העובדים המבוגרים להמשיך לעבוד. היום אישה וגבר בני 65 הם הרבה יותר בריאים
והרבה יותר
נמרצים מכפי שאבותיהם היו לפני 50 שנה, עת נקבע גיל הפרישה הנוכחי. רוב המבוגרים האלה רוצים
להמשיך לעבוד, ואין סיבה לכפות עליהם פרישה בלתי רצויה.
ההסתדרות תתנגד
ההתנגדות תבוא מצידם של מעסיקים ושל
ההסתדרות. ההסתדרות, בראשות עמיר פרץ, דורשת עתה לעבור לשבוע עבודה של 4 ימים בכדי לצמצם את
האבטלה. מה שעומד ביסוד המדיניות הזו הוא שאין די עבודה. העלאת גיל הפרישה, לפי
התפיסה המוטעית
הזו, תפגע עוד
יותר במובטלים.
המעסיקים יתנגדו כי ההצעה תקטין את הגמישות
בשוק העבודה. העובדים המבוגרים בהסכמים קיבוציים, הם כרגיל העובדים בעלי השכר הגבוה.
מעסיקים מעדיפים כרגיל לשלם פחות אפילו אם הם יקבלו פחות. כמובן שהתעשיינים עצמם לא
פורשים בגיל ,65 אלא מתי שמתחשק להם.
יותר
חשוב מרפורמה במס
העלאת גיל הפרישה היא אחת ההחלטות
המשמעותיות ביותר לגבי עתיד החברה בישראל. ההחלטה על גיל הפרישה היא בסדר גודל כלכלי חשוב
פי כמה מההחלטה על רפורמה כזו או אחרת במערכת המסים. אם חברי ועדת נתניהו יתמידו בקו
שננקט בוועדה עד-כה, אזי ועדת נתניהו הנוכחית תעשה למדינת ישראל את מה שעשתה ועדת
נתניהו הראשונה.
הוועדה הראשונה היא זו שהמליצה על חוק
ביטוח בריאות ממלכתי. החוק שישנו כיום לא תואם במדויק את מה שהמליצה ועדת נתניהו. ישראל היתה
ממשיכה להידרדר במשעול הגירעונות האינסופיים של קופת החולים הכללית, ובמשעול
הסגרגציה בין עשירים (בריאים) ועניים (חולים) שנקטו קופות חולים מכבי והמאוחדת –
אלמלא קמה שושנה נתניהו והוועדה שעמדה בראשה והפכו את המימון והזכאות בטיפול רפואי על
פניהם.
הסינים בבעיה
כל מדינות אירופה, ובמידה מסויימת גם ארצות הברית, סובלות מאותה „מחלה." האוכלוסייה מזדקנת וזה עולה
פעמיים: בקיצבאות ובפנסיות
מחד, ובהוצאות לשמירת הבריאות מאידך. בסין, מאז שנות ה,'70- יש מדיניות לצמצום הילודה לילד אחד בלבד. זה נראה הגיוני בזמנו בהתחשב
באוכלוסייה הענקית שם.
אבל עכשיו, מי שמסתכל בנתוני התחלקות
האוכלוסייה לפי גילים מוצא שהסינים בבעיה קשה. אחוז הזקנים, בתוך 30 שנה, יהיה כל כך גדול, שנטל המס על הצעירים עלול לחנוק את הפעילות
הכלכלית. אחת הדרכים למנוע קריסה שכזו היא
בהעלאת גיל הפרישה. האלטרנטיבה היא לקצץ לכל זקן את קיצבתו ואת הפנסיה שלו.
גם באירופה יש מתנגדים למהלך בגלל האבטלה
הצפויה. זו טעות כפולה: מי שנאלץ לפרוש מעבודה הוא מובטל, אפילו אם הסטטיסטיקה
מגדירה אותו אחרת. צמצום שנות או שעות עבודה יתמלא בשעות נוספות של עובדים, לא
במובטלים.
מה לעשות עם עובדים שזכו עד-כה לפרישה מוקדמת?
צריך לתת את הזכות הזו לכל עובד ובתנאי אחד: שהפנסיה שלו לכל יתרת חייו תשקף
בדיוק את כל מה שהוא צבר בזכויות עד ליום הפרישה. ולא אגורה אחת יותר.
מכאן שצודקת הוועדה בהמלצה המסתמנת להפסיק את
העדפת הנשים בפרישה.
מי שמצדיק העדפה לנשים בגיל
הפרישה, מצדיק למעשה אפליה נגד נשים בגיל העבודה. לזה כמו לזה אין הצדקה.
13.12.1999
