לא רבים שמו לב לסכסוך קטן המתנהל בחברת החשמל: ועד העובדים הורה לעובדים שלא לשתף פעולה עם הוראת ההנהלה להכין מידע מפורט על המצב הכלכלי של יחידות שונות של החברה.
חוק החשמל מחייב את החברה להתפצל עד מארס 2006 לשלוש: מקטע ייצור, מקטע הולכת חשמל ומקטע חלוקה ואספקה. לאחר מכן הייצור אמור להתחלק לארבע חברות שאמורות להתחרות זו בזו, החלוקה אמורה להתפצל לכחמש חברות אזוריות וההולכה תמשיך להיות מונופול. החוק, כך הסבירו שרי האוצר והתשתיות לכנסת, אמור להקטין עלויות, להוריד את מחיר החשמל ובכך לשפר את הרווחה הכלכלית.
לצורך יישום החוק הוקמה ועדה. בראשה, איך לא, ד"ר יוסי בכר, מנכ"ל האוצר, וחברים בה מנכ"ל משרד התשתיות, אלי רונן, ומנכ"ל חברת החשמל, יעקב רזון. ועדת בכר לשוק ההון, שהוקמה אחרי הקמת ועדת החשמל, כבר סיימה עבודתה. ועדת בכר לחשמל מגמגמת, ובהמלצת נתניהו ננזפה בידי הממשלה, שאף איימה על חברת החשמל כי אם לא תתפצל מרצונה – תפוצל בכוח. הסנקציות של העובדים, עניין מגעיל ומיותר, לא מקילות על התהליך.
מה ישפר את רווחת הציבור – ביצוע תוכנית ההתפצלות או שימור המונופול הקיים?
המחוקק, כאמור, כבר החליט וחוקק את תוכנית ההתפצלות. אלא ששכלם הקולקטיבי של חברי הכנסת, אפילו בסיועו של בנימין נתניהו, לא בהכרח מבטיח תוצאה טובה. כותב מדור זה מהמר נגד כל מי שרוצה, כי במועד שקבע המחוקק לא יהיה פיצול. ופיצול לא יהיה גם אם יהיה שיתוף פעולה מלא של עובדי חברת החשמל.
הסיבה המרכזית לכישלון המובטח של החוק היא שעד היום לא הפנימו אצלנו את הייחוד של החשמל כמוצר. הייחוד מתמקד בעניין אחד: אי-אפשר לצבור ממנו מלאי. תחשבו על כל מוצר אחר: אוויר, מים, חיטה, בית, מכונית, אקמול. כל אחד ואחד ניתן לאגירה. חשמל הוא המוצר היחיד שאי-אפשר לאגור אותו. הייצור והצריכה הם בו-זמניים. אי-אפשר לייצר היום ולצרוך מחר. אין בחשמל דבר הקרוי מלאי.
התוצאה של המיוחדות הזו היא שבמשק החשמל צריך להיות מתכנן מרכזי, שדואג כל רגע להשוות בין הייצור לצריכה. אם כל הצרכנים היו צורכים חשמל באופן קבוע ורציף, משימת התיאום לא היתה קשה. אבל במציאות כל צרכן יכול להיכנס ולצאת בכל רגע. זה אומר שבכל רגע צריך להתאים את הייצור לצריכה החדשה.
הבה נתאר מצב שבו יש חמישה יצרנים של חשמל, שכל אחד מהם יכול לייצר 100 יחידות של חשמל. נניח כי בניגוד למצב העובדתי, כל הצרכנים צורכים חשמל באופן קבוע ורציף בסכום קבוע של . 500 על פניו זה נראה מצב של שיווי משקל. יש ייצור של 500 וצריכה של ,500 והכל תקין.
עכשיו, קוראים יקרים, תארו לעצמכם שאתם הבעלים של אחת מתחנות הייצור האלה. אתם רואים שארבעת מתחריכם מייצרים במלוא התפוקה 100 – כל אחד. מה אתם עושים? התשובה הנכונה: אתם מדוממים את המנוע. כלומר, אתם יכולים להיות פראיירים ולייצר ,100 אבל אם אתם אנשי עסקים שמבקשים להביא את רווחיכם למרב, לפי מיטב השיטה הקפיטליסטית, למה לכם? ברגע שאתה מדוממים את המנוע, כל משק החשמל יוצא משיווי משקל. יש ביקוש ל500- וייצור של . 400 מה יקרה? ברור שהמחיר יעלה. כאשר המחיר יעלה, אתם תפעילו את המנוע שלכם ותספקו חשמל. בעלי המניות שלכם ישמחו, והבונוס שלכם בדרך.
מסקנה ראשונה: אסור שבמשק החשמל יהיה איזון בין צריכה וייצור. צריך שיהיה עודף כושר ייצור, אחרת תהיה התמוטטות בייצור או אינפלציה דוהרת.
תלמידי תואר ראשון בכלכלה יגיבו בבוז על התרחיש הזה. די ברור כי במצב המתואר לעיל יקום יזם חדש, שיגדיל את כושר הייצור הכללי. האומנם? מדוע שיקום יצרן כזה? למי, בדיוק, הוא ימכור חשמל? הרי המצב הוא שיש צריכה של 500 וכושר ייצור של . 500 אז מי יקנה את התפוקה של היזם החדש? ומכיוון שאי-אפשר לאגור חשמל, היזם החדש ייתקע עם מנוע שלא עושה כלום.
מסקנה שנייה: אין מנגנון תחרותי בחשמל שיבטיח עודף כושר ייצור, שהוא חיוני (ראו מסקנה ראשונה) לקיום משק חשמל יציב.
בעוד שבכל מוצר אחר שאנחנו יכולים לתאר לעצמנו, לפחות במובן העקרוני, יכולה להתקיים תחרות בין יצרנים על כיס הצרכנים, הרי שבחשמל – בגלל הייחודיות של המוצר – לא יכולה להיות תחרות שכזו, אלא בתנאי של עודף כושר ייצור. המשמעות: צריך שיהיו תחנות כוח מובטלות. כל פטפוטי הכלכלנים על יתרונות התחרות, שספק אם הם נכונים לגבי מכוניות וחיטה, לא מתקיימים בחשמל.
נעבור להולכת החשמל. נניח שבדרך נס יש עודף כושר ייצור. החשמל צריך חוטים כדי להגיע מתחנת הכוח לצרכן. גם לחוטים יש קיבולת. האם יש מנגנון כלכלי תחרותי שמבטיח שקיבולת החוטים תהיה מספיקה כדי להוליך את החשמל? אפילו בנימין נתניהו לא היה עד כדי כך נאיבי. לפיכך, החוק הקים מונופול להולכת חשמל.
מה האינטרס של המונופול? מה מבטיח שמונופול יקיים מערכת הולכה תקינה? תחשבו, לרגע, שאתם המונופול. למה לכם להשקיע יותר מדי בזה? מה אכפת לכם בדיוק אם החשמל יגיע לצרכנים? מכיוון שאתם מונופול, יהיה פיקוח על המחיר שלכם. אז אלא אם ייתנו לכם מחיר בשמים – למה שתשקיעו יותר מדי?
אפשר, עקרונית, לחשוב שליצרני החשמל יש עניין בהולכתו התקינה. זה נכון בעירבון מוגבל מאוד. נחזור לקוראת הדמיונית שיש לה את תחנת הכוח בחיפה. האם יש לה עניין לפתח את הולכת החשמל מחיפה דרומה? מצד אחד, אולי זה כדאי, כי זה יאפשר לה למכור חשמל באזור חדרה. מצד שני, זה לא כדאי כי זה יאפשר לתחנת הכוח בחדרה להתחרות על החשמל באזור חיפה. בלי מערכת הולכה טובה מחדרה צפונה, בעלת תחנת הכוח בחיפה היא מונופול בייצור בצפון הארץ. וזה, כל אחד יודע, המצב האידיאלי ליצרן.
מסקנה שלישית: לאף אחד לא כדאי לפתח את מערכת ההולכה אלא אם ישלמו לו מחיר שיבטיח רווחי עתק.
סיכום עד כה: מי שבכל זאת מאמין, וזה רק עניין של אמונה דתית ולא של שיקול כלכלי נבון, שמערכת חשמל מבוזרת עדיפה על מה שיש לנו היום, צריך לדאוג טרם הפיצול לעודף כושר ייצור ולמערכת הולכה מאוד מפותחת.
עכשיו נעבור לחשמל של מדינת ישראל . 2004 המצב כרגע הוא שיש עודף כושר ייצור של כ,8%-5%- וזה נחשב עודף זערורי. מערכת ההולכה שלנו במצב בינוני. נדרשות השקעות ענק בטרם נגיע למצב שבו בכלל אפשר לדבר על ביזור ברצינות. מארס 2006 הוא מועד בלתי אפשרי. נצחוני בכל התערבות מובטח.
מי יבנה תחנות כוח כך שייווצר עודף כושר ייצור? הממשלה חושבת שיהיו אלה יצרנים פרטיים (כמו דוראד של א. דורי ושותפיו,( שיכולים להקים תחנות יעילות מאלה של חברת החשמל, ולקחת ממנה צרכנים. גם אם זה נכון, זה ייקח שנים ארוכות. במיוחד כאשר אי-אפשר היום למצוא בארץ מקום זמין אחד (אלא אם הוא נמצא בסוף המדינה, באתר שההולכה ממנו תהיה יקרה) להקמת תחנות כוח.
מסקנה רביעית ואחרונה: מבלבלים לנו את המוח עם "רפורמה בחשמל. " אם ינסו לעשותה בכוח, יביאו נזק אדיר לצרכנים. אבל נאחל לד"ר יוסי בכר וחבריו לוועדה אריכות ימים, גם כשלעצמה, גם בתפקידיהם הציבוריים וגם כחברי הוועדה ליישום הרפורמה במשק החשמל.
15. 7. 2004
