16 ביולי 2004

על חשמל, נמל ובריאות ומה שביניהם


 עוד בטרם החליט היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, להורות על חקירה בפרשת פריצקי, בכמה כלי התקשורת כבר היתה תשובה: השר לשעבר נסחט בידי מועצת עובדי חברת החשמל (או מקצת מחבריה,( ששכרה את שירותיו של החוקר הפרטי, יעקב אשל. אשל הקליט את פריצקי מבקש חומר מפליל נגד אברהם פורז, העביר את ההקלטות לידי מעסיקיו המחשמלים, ואלה, לימים, סחטו משר התשתיות מסמך המשרת את האינטרסים של עובדי החברה.

 המסמך, מאוגוסט אשתקד, מאשר הקמת צוות מקצועי – משותף לממשלה ולחברת חשמל – שיעסוק במימוש חוק החשמל.

 טענת הסחיטה מתבססת על פרשנות לאותו מסמך, שלפיה הצוות המקצועי אמור לטאטא את החוק מתחת לשטיח.  ברקע יש, איך לא, שנאה יוקדת לעובדי חברת חשמל, הנתפסים כאלימים, מורידי שאלטר (אם כי אף אחד לא זוכר מתי זה קרה לאחרונה,( שטענת הסחיטה יושבת עליהם כמו כפפה ליד.


 די מפתיע, על כן, כי הסחטנים האלה לא הפעילו את הנשק שהיה בידם במועד. והמועד הוא האביב של השנה שעברה, עת נחקק חוק החשמל – אותו חוק שבעיקרו בא לפצל את חברת החשמל לחמש-שש חברות שיתחרו זו בזו. אם בידי מועצת העובדים היתה הקלטת, איך זה שלא ניצלו אותה לסחוט את פריצקי במועד הקריטי, לקראת ההחלטה בממשלה וההצבעה בכנסת, וחיכו עד הקיץ, כשמעשה החקיקה כבר נעשה?

 ואולי החברים יורם אוברקוביץ' ז"ל (יו"ר מועצת העובדים באותם ימים) ודוד ביטון (המשנה שלו) פחות חכמים ממה שאנחנו חושבים. כי המסמך שעליו מדובר גובש בעצה אחת עם... בנימין נתניהו. שר האוצר, מי שהוליך את חוק החשמל, הסכים להקים את הצוות, ואף העמיד בראשו את מנכ"ל משרדו, יוסי בכר.

 על מה הוויכוח?

 פול קרוגמן הוא פרופסור נודע לכלכלה מאוניברסיטת פרינסטון ובעל טור ב"ניו יורק טיימס." בעת משבר החשמל בקליפורניה, לפני כמה שנים, הוא פירסם מאמר המסביר למה זה קרה. הנה, בפשטות, ההסבר של הפרופסור:

 נניח כי במדינה פלונית יש יכולת ייצור חשמל של ,1,000  המתחלקת שווה בשווה בין חמישה יצרנים (לעניינו לא חשוב מהן יחידות החשמל האלו.( ועוד נניח, כי הביקוש לחשמל הוא .900 מה יקרה למחיר החשמל ולאספקת החשמל?

 נניח כי ארבעת היצרנים הראשונים מציעים חשמל במחיר 20 דולר ליחידה. החמישי והאחרון ידרוש .1,000 הוא יודע אומנם שימכור רק מחצית התפוקה שלו, אבל יודע גם שבלעדיו יש מחסור בחשמל. עדיף לו למכור רק ,100  אבל במחיר אדיר. ומה שמעניין: הוא יקבל את המחיר שהוא דורש, כי אחרת הוא יעצור את המנוע. וכך, על אף שיש עודף כושר ייצור, המחיר ימריא לעננים. בדיוק מה שקרה בקליפורניה.

 פרופ' קרוגמן מסביר איך אפשר למנוע את התרחיש הזה, והדרך העיקרית היא יצירת עודף הרבה יותר גדול של כושר ייצור. בלשון החשמלאים קוראים לזה "רזרבה:" תחנות כוח שמקבלות תשלום בשביל לעמוד מוכנות לעת מחסור.

 הוויכוח הגדול בין פריצקי וחברת חשמל היה בעניין הזה. השר חשב שצריך לפצל את חברת חשמל כשהרזרבה תהיה 10%  (כמו בדוגמה שהביא קרוגמן,( ואילו חברת חשמל (ההנהלה ומועצת העובדים כאחת) רצו .25%  ב"מסמך הסחיטה" הסכים פריצקי ל.15%-

  מומחי חשמל מסכימים בעניין הזה: פריצקי עשה טעות ענקית. המספר שלו יביא עלינו את תרחיש קליפורניה. עודף ייצור של 20–25%  הוא תנאי מינימום לפיצול חברת החשמל)  ולמעוניינים: כיום אנחנו בכ.(5%-

  אבל, כך המקטרגים, איך אתה מסביר שמאז הקמת צוות בכר כלום לא קרה?

 פריצקי טוען בלהט כי משרד האוצר אשם: מנכ"ל משרד התשתיות יוזם הצעות, אך מנכ"ל האוצר מגלה רפיון וחוסר עניין. באוצר, איך לא, מאשימים את פריצקי ואת מנכ"ל משרדו, אבל גם שם מודים שהמנכ"ל שלהם עמוס עם ועדה אחרת, שלה הוא מייחס חשיבות גדולה בהרבה ושגם בראשה הוא עומד: הוועדה לפיצול קופות הגמל, קרנות הנאמנות וחברות החיתום מהבנקים. אין לו זמן וראש לוועדה החשמלית. ממילא הפעלת החוק לא צפויה לפני   ,2006 וממילא שבממילא – אין לנו די רזרבה חשמלית. ולא נשכח: האוצר עסוק מעל לראש בפרוייקט פיצול אחר: הנמלים.


 כך נסחט נתניהו

 באגף התקציבים במשרד האוצר "משתעשעים" כבר שנים בפיצול נמלי הים. הרעיון פשוט ומובן לכל נפש: במקום רשות נמלים אחת – מונופול – יהיו שלושה נמלים שיתחרו זה בזה.

 בשביל להבין את העניין ראוי להתמקד בדמות לא כל-כך מוכרת בציבור: אבשלום פלבר. פלבר עבד שנים רבות באוצר, והגיע לתפקיד סגן הממונה על התקציבים. תחום ההתמחות שלו: תחבורה.

 פלבר היה זה שדחף לפיצול הנמלים, אלא שרעיונות של פקידים נזקקים לגיבוי מיניסטריאלי. רק אצל דן מרידור זכה פלבר לאוזן קשבת. שר האוצר של 1996–97  הכניס את פיצול הנמלים לתוכנית הכלכלית לקראת תקציב .1998

  אלא שגם שר האוצר אינו בעל הבית. בטרם הוא מביא הצעות לממשלה, הוא מקיים דיון מקיף עם ראש הממשלה. בדיון הזה השתתף לצידו של מרידור, מנכ"ל האוצר דוד ברודט, ומולם ראש הממשלה בנימין נתניהו ומנכ"ל משרדו, אביגדור ליברמן. הצמד נתניהו-ליברמן, זה שמוליך עתה את פיצול הנמלים, זרק את תוכנית פלבר-ברודט-מרידור מכל המדרגות.

 בינתיים פרש פלבר מהאוצר, ומונה לסמנכ"ל כספים ברשות הנמלים. מאחר שאנשי אגף התקציבים מהעבר ומההווה הם חברים טובים, הוא מבקר לעיתים מזומנות בבניין האוצר בירושלים, וכך סיפר לידידיו כי הגיע למסקנה שתוכנית הפיצול שהוא היה אביה אינה ראויה. לכל היותר יש בישראל שלושה נמלים, הוא מסביר. נמל אילת קטן, מרוחק ולא ממש רלוונטי, ותחרות בין שני נמלים, כאשר שניהם פועלים בתפוקה מלאה, לא תניב תוצאה חיובית.

 אז מה הפתרון, תהו שומעיו. "צריך," ענה פלבר לעמיתיו לשעבר, "ליצור תחרות בין רציפים." אם בנמלי חיפה ואשדוד יש ביחד 30 רציפים, ואם כל רציף יתחרה מול כל השאר – אז תהיה תחרות, אז המחירים באמת יירדו, אז השירות ישתפר.

 משרד האוצר השתכנע, וזו הסיבה ששר האוצר הראשון של אריאל שרון, סילבן שלום, הביא לממשלה תוכנית להפרטה של "נמל היובל" – הנמל החדש שנבנה צפונית לנמל אשדוד. "נמל היובל" אמור היה להיות הראשון שיוצא משליטת נמל אשדוד. שלום חשב שתוכנית כזו תעבור בשלום.

 קואליציה של ועדי עובדי הנמלים, מגובה על-ידי שר התחבורה דאז, אפרים סנה, הבהירה לממשלת שרון הראשונה, כי העניין לא יעבור בשלום: שביתה של כמה ימים בנמלים, ושרון ושלום מתקפלים.

 ואז מגיע נתניהו. בממשלת שרון השנייה אין ספק כי מי שמזרים אדרנלין מחשבתי לתחום הכלכלי-חברתי זה נתניהו. הוא מזמן שכח שהתנגד לפיצול הנמלים, והטיל וטו על הצעת שר האוצר שלו. כעת הוא קנה את תוכנית פלבר במלואה, והניח אותה על שולחן הכנסת.

 איך יוצרים תחרות בין רציפים? הצעת החוק מדברת על הקמת חברות ממשלתיות נפרדות לכל נמל. כך אמורות להיוולד חברת נמל חיפה, חברת נמל אשדוד וחברת נמל אילת. אלא שלחברות הללו לא יהיו נכסים. כל הנכסים – הרציפים, המנופים, המחסנים והשטח שבגב הנמלים – יועברו לידי חברה ממשלתית נוספת, שתיקרא חברת הנכסים והפיתוח. ומה תעשה החברה הזו? תממש את תוכנית פלבר: תעמיד למכרז את רציף 3 באשדוד, ולאחר מכן את רציף 4 וכך הלאה. בחלק מהמכרזים תזכה חברת נמל אשדוד, אבל בחלק אחר יזכו יזמים פרטיים, שאמורים להפעיל את הרציפים ביעילות, עם שירות טוב ומחיר זול.

 לא זה המקום לדון בטיבה של התוכנית, ולא זה המקום לברר אלו ביטחונות יש לתת לעובדי הנמלים הנוכחיים, שלפי התוכנית חלקם עלול להישאר ללא עבודה. לא זה המקום לדון גם בשאלה, האם המו"מ בין הממשלה, ועדי העובדים וההסתדרות נוהל בצורה הוגנת.

 מה שחשוב לענייננו הוא שנתניהו התקפל לחלוטין. מי שמקשיב לשר האוצר בתקשורת, יכול לטעות ולחשוב שהוא מפעיל את תוכניתו המקורית, אלא שתחת השם "תחרות בנמלים" התקפל משרד האוצר מתוכניתו. במסמך הבנות, שטרם נחתם, התחייב האוצר שכל הרציפים הקיימים יועברו מחברת הנכסים לחברות הנמלים ל 25-שנה לפחות. חוץ מזה, משרד האוצר הבטיח יותר ממיליארד שקל כסיוע לחברות הנמלים. ברגע האחרון המשרד אף התחייב, כי 75%  מההכנסות של חברת הנכסים יועברו לחברות הנמלים (חברת נמל חיפה וחברת נמל אשדוד.( ובכך נקברה תוכנית פלבר.

 פלבר הוא היום מנכ"ל חברת "הנדסת התפלה," השייכת לקונצרן כימיקלים לישראל, שהוא קליינט גדול של נמל אשדוד. יכול להיות שזה מה שמסביר את שתיקתו לגבי המהפך של נתניהו, אבל אין ספק: שר האוצר הפך על פניה את התוכנית לתחרות בנמלים, ואימץ את תוכנית מרידור, אותה שלל בזמנו.

 מי שתוהה האם בשביל זה ראוי המאבק שנפתח אתמול – יצדק. לפחות יצדק מי שתמך בתוכנית המקורית של נתניהו.

 יהיה מעניין, אחרי שנעבור את השביתות בנמלים, לדעת מאין יבואו המיליארדים שיועברו לקופת חברות הנמלים. האם יועלו התעריפים של מי שמשנע סחורה, או שהנטל ייפול על תקציב המדינה. כך או כך, בריאות זה לא יוסיף לנו.


 כך נסחט הציבור

 השבוע פירסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את נתוני כלכלת הבריאות ל.2003- ההוצאה הלאומית לבריאות הסתכמה בכ44-  מיליארד שקל.

 המספר הזה אומר מעט מאוד. המספר הבא אומר הרבה יותר: כל משפחה בישראל שילמה מכיסה, ללא מס בריאות, 8,437 שקל לשנה עבור בריאות. ז  ההוצאה הממוצעת עבור תרופות, רפואת שיניים ורופאים פרטיים.

 האם זה הרבה או מעט?

 המשפחה הממוצעת משלמת 31%  מהוצאות הבריאות הכוללות, וישראל חריגה למדי בשיעור הזה. בארצות-הברית, שם עיקר הרפואה הוא פרטי, התשלום מכיס המשפחה הוא .55% באנגליה, עם מערכת בריאות דומה לשלנו, התשלום המשפחתי מהווה  17%  מכלל ההוצאה. בשבדיה השיעור הוא ,16%  בצרפת ,24%  ובשווייץ .28% –  אם נצרף את מס הבריאות, הישראלי משלם מכיסו 56% מהוצאות הבריאות, בהשוואה ל46%- ששולמו על ידו בימים שלפני חוק הבריאות הממלכתי.

 הנה סיכום כלכלי של העשור האחרון בכלכלת הבריאות: הממשלה קיצצה והפילה את הנטל על המשפחות, בניגוד מוחלט לעקרונות חוק הבריאות הממלכתי.

 אבל זה לא כל החשבון. ערב הפעלת החוק נפלו 24%  מנטל כלכלת הבריאות על המעסיקים, שנדרשו לשלם "מס מקביל." מקביל למה? מקביל לתשלומי העובדים. זה כלל יסוד בכל מדינה, לרבות ארה"ב הקפיטליסטית לעילא, שהוצאות הבריאות מתחלקות בין העובדים, המעסיקים והממשלה. ומה קרה אצלנו לנטל כלכלת הבריאות שהיה מוטל על המעסיקים? הוא ירד מאותם – 24% לאפס.

 שר הבריאות דני נווה התלונן השבוע, כי נודע לו שידידו נתניהו מתכנן שלא להגדיל את תקציב הבריאות ב.2005- חשוב להבין, כי כאשר יש יותר ילדים ויותר זקניםוזה המצב הישראלי – כדי לשמור על רמת הבריאות יש לתת יותר, משום שילדים וזקנים הם צרכני שירותי הבריאות הגדולים ביותר (כבר ב,2003- לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ירדה ההוצאה הכספית לבריאות לנפש ב.(1%-

 משרד האוצר מצטיין במחשבה בריאותית מקולקלת. צוות של המכון הלאומי לחקר שירותי הבריאות הציע לאוצר לבטל גביית תשלומים ממשפחות עם הכנסה נמוכה. לא מרחמי לב באה ההמלצה, כי אם מסיבה כלכלית. מתברר, כי עניים ממעטים בשימוש בשירותי רפואה מונעת ובביקורים אצל רופאים, אך מרבים להשתמש בחדרי מיון של בתי חולים – כלומר ממירים טיפול שהוא זול למדינה בטיפול יקר (יקר למדינה אך לא לעניים, שאצל רופאים נדרשים לשלם.( המסקנה: יותר זול להימנע מגביית תשלומים על ביקור אצל רופא, מאשר לקבוע מחיר שהעניים אינם משלמים. אבל האוצר היפנה גם אל ההמלצה הזו את אוזנו החירשת.

 מדוע העיסוק הנוכחי בבריאות? גם בגלל הזנחה רבת שנים של משרד הבריאות, שנמנע בעקשנות מלנצל את הכסף הרב העומד לרשותו בתבונה, אבל גם מאחר שמשרד האוצר מבקש ללמד לקח את משרדו הכושל של נווה באמצעות קיצוצי תקציב. וכמקובל באוצר: הנטל על התקציב המשפחתי יגדל עוד יותר.

 חוץ מזה, ייתכן שנתניהו יחליט לממן את נמלי ישראל בכסף שיכול לעשות רק טוב למערכת הבריאות.

 16.7.2004