כלכלנים טוענים כי אנחנו מנסים לשפר את רמת החיים שלנו כדי להיות יותר מאושרים, אבל יותר ויותר מחקרים מעלים כי עושר אינו מוביל בהכרח לאושר • מה כן גורם לנו אושר? באופן לא מפתיע, אהבה ויחסי מין. אז אולי הגיע הזמן שנפסיק להתייחס לעלייה בתמ"ג כאל המדד המרכזי להשוואה בין מדינות?
עכשיו אנחנו בשלב "ביסוס הצמיחה. " כך, לפחות, לפי סדר הדברים אצל שר האוצר. יש מעין קונצנזוס שצמיחה זה טוב. כי צמיחה של התוצר (כלל המוצרים והשירותים) משמעותה רמת חיים טובה יותר. ומי לא רוצה להיות יותר עשיר?
מה שמזכיר את האמריקני שמגיע לאי נידח ורואה איש שיושב לצד נחל ומנסה
לדוג עם חכה. אחרי זמן מה פונה האמריקני לדייג ואומר לו ששיטת הדיג שלו לא יעילה.
"קח רשת ובתוך דקות תוכל לדוג הרבה דגים", אמר לדייג. "ומה אעשה עם
הרבה דגים?" תהה הדייג. "תמכור אותם בשוק", השיב החכם
הקפיטליסטי. "תרחיב את העסק שלך, תצבור הון ותתעשר". "ומה אעשה עם
ההון?" תהה הדייג. "תשקיע אותו ותרוויח עוד הון". "ומה אעשה
עם ההון הנוסף?" הקשה הדייג. "תוכל לפרוש לפנסיה", הציע
האמריקני הנדיב. "ומה אעשה בפנסיה?" שאל הדייג. "תוכל לשבת בשקט
ולדוג בחכה", השיב הכלכלן מהמדינה העשירה בעולם.
למה אנחנו כל-כך מתאמצים להעלות
את רמת החיים שלנו? מדוע העלייה בתמ"ג היא המדד המרכזי להשוואה בין מדינות?
או שאולי אנחנו מפספסים משהו חשוב, ורצים אחרי הכסף לשווא?
כלכלנים טוענים כי אנחנו מנסים לשפר את רמת החיים שלנו,
כי זה מביא לנו יותר אושר. אצל כלכלנים הקשר
עושר-אושר מונח ביסוד כל תורת הצמיחה הכלכלית.
מעטים טרחו לבדוק כמה זה נכון. אחת הסיבות לכך
שכלכלנים לא בחשו בסוגיה הזו, אלא העדיפו להניח שעושר מניב אושר, היא שקשה
למדוד אושר. ואין דבר ששנוא על כלכלנים יותר
ממשהו שאינו מדיד.
לא עוד. לא מכבר פורסם מחקר
להשיב לשורה של שאלות על מצבם: מה קורה להם? מה עושה להם טוב? המדגם סיפק מידע על
אושרם של אנשים בסולם מאפס עד 10. צמד
החוקרים, עדה פרר-אי-קרבונל מאוניברסיטת אמסטרדם ופול פרייטס מהאוניברסיטה הלאומית
של אוסטרליה, מצאו את מה שעמוק בליבנו ידענו מאז ומתמיד: אי אפשר לקנות אהבה, כפי
ששרו הביטלס.
ובתרגום מעט יותר מעשי: תוספת הכנסה של 800,000% מביאה
לתוספת של 10% במדד האושר. ואפילו
מנכ"לים של בנקים ישראליים לא מגיעים לתוספות שכאלה.
מחקר אחר, של דיוויד בלנשפלאור ואנדרו אוסוולד (2), ממשיך
מחקרים של כמה כלכלנים בהם חתן פרס נובל הישראלי, דני כהנמן על מין, אושר וכסף.
כהנמן מצא שסקס הוא הפעילות ה"מאשירה" ביותר ונסיעה למקום העבודה –
הפעילות שגורמת הכי מעט אושר.
שני החוקרים שאלו 16 אלף אמריקנים על אושר, עושר וחיי המין
ומצאו כי תדירות חיי המין נמצאה במתאם חיובי גבוה עם אושר.
לחוקרים שפע של מידע על תדירות קיום יחסי מין, אצל נשואים וחסרי בן-זוג קבוע, על
מין והשכלה ועל עוד עניינים שהמדור הזה, בצניעותו, לא עוסק בהם.
אך מה שחשוב לעניינו הוא: הכסף לא משנה. כסף
לא קונה יותר סקס או יותר בני-זוג.
מתברר שלא צריך להיות כלכלן מודרני עם מדגמים של אלפי איש, כדי
להבין את הקשר הרופף בין כסף לאושר. רג'ני
בקשי (3) מדווח על כינוס שנערך בפברואר בטימפו, בירת בוהטן.
מלך בוהטן הציע עוד ב-1972 לא להסתפק בתמ"ג למדידת טיבה של מדינה.
לצד התמ"ג הוא הציע לבנות את האל"ג (אושר לאומי גולמי), במיטב המסורת
הבודהיסטית, המתייחסת בספקנות להבלי העולם הזה (הכלכלה).
עתה, מדווח רג'ני בקשי, נרתמו מומחים לבנות את מדד האושר הלאומי.
המדד יכלול את טיב המזון, איכות הדיור, איכות החינוך, איכות שירותי הבריאות וחיי הקהילה.
אז יתברר כי התמ"ג האמריקני נותן אומדן יתר, כי האמ"ג יראה עד כמה
המדינה העשירה בעולם – מפגרת.
קוראים ספקנים יצטרפו בוודאי לכמה מעמיתי, שלהם הצגתי את
הממצאים האלה. עיתונאים אמורים להיות ציניים,
ולכן התגובה הטיפוסית היא: תביא לי קודם 50 אלף דולר ואחר-כך אשקיע קצת באושר,
ואולי הרבה. אלא שהסטטיסטיקה העולמית
והישראלית די ברורה בעניין הזה: אף אחד לא מביא 50 אלף דולר.
אצל רוב האנשים צריך לעבוד בשביל זה. והממצאים
מראים כי ככל שהאדם עשיר יותר, הוא עובד יותר.
התהליך אינו כסף מביא אושר אלא כסף דורש עבודה ועוד עבודה ועוד השקעה ועוד זמן.
ואף אחד לא מגיע למנוחה ולנחלה של הדייג באי שלנו, לפחות לא בגיל צעיר.
אז מה נעשה? לעשות כסף גם לא מביא אושר וגם כרוך בהשקעת
זמן רב. אפשר, במקום זה, ליהנות מהחיים ולחסוך
לא מעט בתהליך ההנאה. אפשר לעשות את זה, למשל,
במה שנחשב לבילוי הנפוץ ביותר והמבוקש ביותר – ארוחה עם חברים במסעדה.
אורי גניזי, ארנן חרובי והדס יפה (4) ביקשו לבדוק כמה
נבונים אנו בכלכלת הבילויים שלנו. איך עדיף
לשלם במסעדה כאשר לארוחה שותפים גם חברים – שווה בשווה או שכל אדם משלם את עלות
הארוחה שלו (או שלה)?
לפני שנגיע לממצאים, הנה תוצאות סקר (לא מייצג ולא מדעי)
שערכתי בין משתמשי מחשב "ידיעות אחרונות" לפני כשבועיים.
ביקשתי לדעת איך נוהגים האנשים כאן. המדגם
שערכתי מצא כי 70% משלמים "שווה בשווה," בערך 20% משלמים כל
אחד לפי עלותו ועוד 10% השיבו כי צורת התשלום תלויה במידת החברות ובהתפלגות
המנות על-פי מחירן. די ברור – ואתם מוזמנים
לבדוק את זה על עצמכם – כי במדגם שלי יש רוב מוחץ ל"שווה בשווה."
זה גם נחשב חברותי יותר.
מה זה עושה לעושר? אנחנו אולי חברותיים אבל לא מתכלכלים בתבונה.
כך, לפחות, נהגו נחקרי התרגיל, שהיו סטודנטים בטכניון. התוצאה המרכזית של התרגיל היא שכאשר משלמים "שווה בשווה," אוכלים
(ומשלמים) יותר מאשר במקרה שהתשלום נופל על כל אחד על-פי צריכתו.
בממוצע, כאשר מתחלקים "שווה ושווה" הצריכה (והתשלום) גבוהים ב-35%. מדוע זה קורה? כי גם כאשר אנחנו יוצאים לבלות עם חברים, אנחנו מתנהגים בצורה אנוכית.
מכיוון שאנחנו לא משלמים את מלוא העלות (היא מתחלקת בין כל הסועדים,( אנחנו
מתעלקים על החברים (והם עלינו) וצורכים יותר.
להתנהגות האנוכית הזו יש מחיר כלכלי, שחורג מהתנהגות בין חברים במסעדות.
הנה דוגמה לכך שהרדיפה האנוכית אחרי האוכל יוצרת עיוות כלכלי, עם
תשלום יותר גבוה לסועדים. הריצה אחרי יותר –
עולה יותר. כמובן שכדי שנוכל לשלם יותר
במסעדה, נעבוד יותר. אז אולי התמ"ג שלנו
גבוה יותר אבל, כך עולה ממחקרי האושר-עושר, אנחנו תבוניים פחות, בזבזנים יותר
ובעיקר – מאושרים פחות.
(1) Ada Ferrer-i-Carbonell & Paul Fijters: How Important is Methodology for the Estimates of the determinants, The Economic Journal, 114e.
(3) Rajni Bakshi: Gross National Happiness, Money, Sex and Happiness, NB ER working paper 10499
(4) Uri Gneezy, Ernan Haruvy and Hadas Yafe: The Post-Autistic Economics Review issue no. 26.
10. 8. 2004
