חברות הסלולר מגייסות עורכי דין, כלכלנים ולוביסטים כדי להכשיל את הפחתת דמי הקישוריות • במקום להתקוטט איתן, אפשר היה לקבוע את גובה הקישוריות בהתאם לנהוג באיחוד האירופי — ובכך לקבוע נורמה שאינה פתוחה לערעור
בסוף השבוע האחרון תם פרק הזמן שהוקצב לחברות הטלפון הסלולרי להמצאת מסמכים למשרד התקשורת בנוגע להתנגדותן לכוונת המשרד להפחית בדמי הקישוריות. נזכיר: כאשר פלוני מטלפן מהנייד שלו או מטלפון נייח לטלפון של חברה סלולרית אחרת, הוא משלם פעמיים: פעם אחת לחברה שלו ")מחיר שיחה,(" ופעם שנייה לחברה של מי שאליו טילפן (דמי "קישוריוּת," שהם אפס כאשר מתקשרים לאותה חברה, ו23- אגורות כאשר מתקשרים לחברה סלולרית אחרת. (
התופעה של דמי קישוריות אינה אופיינית רק לישראל, אך היא חריגה בנוף הכלכלי. כאשר מי מאיתנו מטלפן לחו"ל, הוא משלם רק פעם אחת - לחברת הטלפונים המקומית. ומי משלם לחברת הטלפונים הזרה בחו"ל? החברה הישראלית שבאמצעותה חייגנו. אז למה אפשר בלי דמי קישוריות בשיחה לחו"ל, ואי אפשר בלעדיהם בשיחה מקומית?
בעזרת הדוגמה הזאת נומק לא פעם במדור זה למה ראוי שהממשלה תבטל את דמי הקישוריות. כל ספק של שירות טלפוני יגבה תשלום אחד בלבד. כך ייקל על המשתמשים לדעת את המחיר האמיתי של השיחה, ללא חלוקה מתחכמת ל"קישוריות" '"דמי שימוש" , "תשלום קבוע" ושאר תרגילים שמונופולים ותאגידים גדולים מעמיסים עלינו. אבל הנה ההוכחה מדוע התקשורת אינה אפקטיבית: שום דבר לא זז.
לפני כמה חודשים החליט משרד התקשורת, בהמלצת חברת ייעוץ ששכר, להפחית את דמי הקישוריות בשיחות בין טלפונים ניידים ל4- אגורות לדקה. זו החלטה גרועה, בין השאר מפני שהיא פותחת פתח לחברות הסלולר לערער על התחשיב. כי למה 4 ולא ?17 ואכן, החברות קפצו על המציאה ובמסמכים שהגישו בסוף השבוע קטלו את התחשיב של משרד התקשורת.
מעניין שרשות ציבורית אחת לא לומדת מניסיונה של רשות אחרת. רשות החשמל קובעת את מחיר החשמל. תחילה הייתה הרשות בוררת בספרי החשבונות של חברת החשמל במטרה לבדוק כמה "באמת" עולה לייצר חשמל. די מהר הבינו שם כי מה שכתוב בספרים מלמד רק על מה שהיה, וגם זה בספק, ולא על מה שראוי שיהיה. וכך, כבר כמה שנים שרשות החשמל משתדלת לקבוע את מחיר החשמל לפי "נורמה כלכלית," שלחברת החשמל אין שליטה עליה. למשל, הרשות מתעלמת מהשינוי בפועל שחל בשכרם של עובדי החברה, ומכירה רק בשינוי בשכר הממוצע במשק - גם כאשר שכר העובדים נקבע בהסכמת משרד האוצר.
משרד התקשורת יכול היה ללמוד מרשות החשמל. מבלי לשכור חברת ייעוץ, הוא היה יכול להחליט שדמי הקישוריות יהיו בהתאם למחיר שנקבע באיחוד האירופי (מתוקן לפי רמת החיים בישראל. ( הנה "נורמה כלכלית" שאף אחד לא יכול היה לערער עליה, אם כי עדיף היה ללא דמי קישוריות כלל.
אלא שמשרד התקשורת בחר בדרך משלו, ועתה חברות הסלולר מגייסות רואי חשבון, עורכי דין, כלכלנים ולוביסטים כדי להכשיל את הפחתת המחיר המתוכננת. בשביל מה יש טייקון אם הוא לא יכול לטייקן לנו את החיים?
מה שעוד מעניין בפרשה הוא עצם השימוע שייערך לחברות, שעליו כולם מתקוטטים עכשיו. למיליוני הצרכנים שנפגעו במשך שנים ממחיר הקישוריות מעולם לא ניתנה זכות השימוע. בדיוק כפי שהיא לא ניתנת לשאר האנשים שהממשלה מתנכלת להם. כך, למשל, הממשלה מתכוונת לגבות תשלום ממי שקבע תור לרופא ולא הגיע. נניח שהתשלום הזה מוצדק לחלוטין. מה עם שימוע למשלמים הפוטנציאליים? מדוע שר הבריאות לא פותח בהליכי שימוע בנושא הזה? אולי אדם לא הגיע לרופא במועד כי הוא חולה, ולא התאפשר לו בשום אופן לבטל את התור?
שר הבריאות הוא גם ראש הממשלה. במסגרת תפקידו זה הוא הפחית את שיעור מס הכנסה שמשלמים בעלי ההכנסות הגבוהות. לטענת בנק ישראל (וכל אדם שעיניו בראשו,( המהלך הזה יגדיל את הגירעון הממשלתי ואת תשלומי החוב הציבורי, כך שהנטל ייפול על כולנו. נניח שוב שההחלטה מוצדקת לחלוטין. מה עם שימוע? מדוע אילן בן דב (פרטנר,( נוחי דנקנר (סלקום) ושאול אלוביץ (פלאפון) מקבלים שימוע על דמי הקישוריות, ואנחנו לא מקבלים שימוע כאשר מגדילים לנו את החוב הלאומי בהפחתות מס לשלושת הטייקונים האלה?
אפילו זכות השימוע ניתנת על רקע מעמדי, ואין דין הטייקון כדין האדם. לבעלי ההון יש יותר מה להפסיד, ולכן שימוע זו הפריבילגיה שלהם.
29. 6. 2010
