אפשר לחשוב על כמה פסיקות יותר מוצדקות ופחות טיפשיות מזו שפסקו הבוררים בסוגיית שכר הרופאים .לממשלה מצידה, שנדרשת עכשיו לשלם לרופאים תוספת של ,24% העונש הזה בהחלט מגיע
לצד פרס נובל קיים גם פרס איגנובל. פרסי הנובל היוקרתיים מוענקים על הישגים של ממש. פרסי איגנובל ניתנים על דברי הבל חסרי ערך. למשל, מחקר שמצא כי פשפשים שנמצאים על כלבים קופצים גבוה יותר מפשפשים שנמצאים על חתולים. פסק הבוררים לגבי שכר הרופאים הוא מועמד ראוי לפרס איגנובל.
הבוררים - דוד בלומברג, רוני מילוא ואורי נייגר - פסקו כי יש לשלם לרופאים במגזר הציבורי תוספת שכר של . 24. 2% המעסיקים - הממשלה, שירותי בריאות כללית והדסה - בודקים אם יש אפשרות משפטית לפסול את פסק הבוררים הזה.
מה שמפריע למעסיקים הוא הכסף. עלות יישום הפסק גבוהה כשלעצמה, ואם עובדים אחרים במערכת הבריאות ידרשו תוספת דומה - והיו דברים מעולם - יכולה ההוצאה לערער את התקציב, את קופת חולים הכללית ואת בית החולים הדסה.
על תבונתם של המעסיקים בבוררות הזו ייכתב בהמשך. הבוררים מצידם מספרים על העינויים שעברו בעבודת הקודש שלהם. הם ניסו להביא את הצדדים למשא ומתן, וכשלו. הניצים איימו עליהם בפנייה לערכאות על כל מה שנראה להם כחריגה, ולו במילימטר, מסמכות הבוררים. לכן הסתפקו בקביעת תוספת השכר, וכל השאר - המלצות שאינן מחייבות.
כמה לשלם? הבוררים היו יכולים לחשב כמה ראוי לתת לרופאים, אם בכלל. למה "אם בכלל?" מיעוט מקרב הרופאים, הבכירים שבהם, מחלטרים ברפואה פרטית ומרוויחים הון. אפשר היה לקבוע כי מי שמחלטר לא יקבל תוספת שכר, ומי שעובד רק עבור המעסיק שלו - יקבל בריבוע. זו אחת הגישות האפשריות.
גישה אחרת: נניח שלכלל הרופאים מגיעה תוספת שכר של - 24% תוספת שוות ערך ל3,000- שקל בשכר הרופא הממוצע. במקרה כזה משלמים לכל רופא 3,000 שקל לחודש כתוספת, ומצ'פרים בדרך הזו את הרופאים שעושים את עיקר העבודה הקשה והמתישה - המתמחים והזוטרים בעלי השכר הנמוך. אפשר היה גם לקבוע כי רופאי בתי-חולים יקבלו יותר (או פחות) מרופאי הקהילה. בקיצור: מי שיתעמק בסוגיה יוכל למצוא לא מעט שיקולים מדוע לא כל הרופאים השכירים צריכים לקבל בדיוק את אותו השיעור.
הניסיון להתמודד עם זה הוא אולי קשה. יש האומרים כי אפשר שפסיקה כזו היא עילה לתביעה משפטית נגד פסק הבוררות. אבל אנשי ציבור אמורים לעשות מה שראוי. מה עשו הבוררים? מרוב פחד שיפסלו את פסק הבוררות, הם חיפשו - ומצאו באמצעות עורך-דין המתמחה בתחום - דרך להחליט בלי לעשות שום דבר ראוי. מה שראוי לא ממש חשוב. מה שחשוב הוא מה שלא ייפסל בבית-משפט.
ואז המציאו את התרגיל הכי עקום שראיתי שנים. הם החליטו שהרופאים יקבלו את מה שקיבלו חברי הסגל הבכיר של האוניברסיטאות. מדוע לתת לרופא של קופת-חולים בבאר-שבע את תוספת השכר של מרצה למנהל עסקים? הנה התשובה: "להערכתנו, קיים שוני מהותי בין הסגל האקדמי לבין הרופאים. " ולכן, בגלל השוני המהותי, הם נותנים אותו הדבר. תודו: כך נראה איגנובל בהתבשלותו.
הבוררים אולי לא חכמים גדולים, אבל גם הם מבינים שהשוני המהותי כשלעצמו לא מסביר את הזהות בשיעור תוספת שכר, לכן הם מוסיפים הנמקה: "אם בסכסוך עם חברי הסגל האקדמי, בו כל הסמכויות היו בידי המדינה, הסכימה המדינה למתן תוספת שכר בשיעור . . . 24. 2% על אחת כמה וכמה שבסכסוך עם הרופאים. . . ניתן להצדיק תוספת דומה . " וואללה! איזה היגיון.
נניח כי הטיעון המוזר הזה תקף, ובידי המדינה היכולת לשלם לרופאים את ששילמה לפרופסורים. איך זה רלוונטי לגבי קופת-חולים כללית או הדסה? האם הן צריכות לשלם לרופא כמו לפרופסור לאשורית? מאיפה מצאו הבוררים קשקוש שכזה? הטיעון מטופש גם מפני שאפשר לטעון באותה מידה של תוקף את הטענות הבאות:
בלי קשר להבלי הבוררים, נראה שלמעסיקים מגיע העונש שהוטל עליהם. הממשלה נהגה בנבזות כלפי הרופאים מהיום שבו חתמו על אי-שביתה למשך עשר שנים. הממשלה פירשה את ההסכם משנת 2000 כהיתר לא לשלם לרופאים אגורה. אבל כאשר היא קיצצה ב2003- בשכר עובדי המדינה, היא החילה את הקיצוץ גם על הרופאים. אחר-כך התחמקה מבוררות שעליה התחייבה, ורק בג"ץ אילץ אותה לבצע את אשר הסכימה לו בכתב.
חוץ מנבזות, יש בהתנהלות הממשלה טיפשות וחוסר אחריות. מה בדיוק חשבו הממונה על השכר ושרי האוצר (סילבן שלום, בנימין נתניהו, אהוד אולמרט, אברהם הירשזון ורוני בראון?( שאפשר להעביר עשור בלי לשפר בכלל את שכר הרופאים? מדוע כל פקיד מדינה זכאי לתוספת שכר והרופא לא? יותר מזה: בהיסטוריה הכלכלית של ישראל אין תקופה של עשר שנים (התקופה בה התחייבו הרופאים שלא לשבות) שבה השכר הריאלי לא עלה. מעסיקים נבונים היו משלמים בכל שנה לכל רופא את השינוי במדד ועוד, נניח, רבע אחוז. ולו רק כדי למנוע את השטוזה הזו שבמכה אחת (כמעט) צריך לשלם - 24% מספר המזמין דרישות שכר דומות מרופאים שאינם בהסכמים קיבוציים, מאחיות, מרוקחים, מעובדי מינהל ומשק בבתי חולים, מפקידי קופות-חולים ומי לא? כשחושבים על זה, 24% לעשור זה קרוב מאוד להצמדה למדד רבע אחוז לשנה.
נחזור לבוררים. לאלה הייתה סמכות לדון בדרישה אחת של המעסיקים: החתמת שעון נוכחות. ההסתדרות הרפואית התנגדה, והבוררים לא אצו לפסוק על אף שתמכו בעמדת המעסיקים. זה גובל בחוצפה. לטעמי האישי, לא צריך להחתים כרטיס נוכחות. צריך לאסור על רופאים לעבוד שלא אצל המעסיק שלהם. כפי שאני לא עובד אצל המתחרה של העיתון שממנו אני מקבל את שכרי. אבל לא לפסוק בנושא שכזה בטענה שהחתמת שעון "מחייבת התדיינות והסכמה בין הצדדים!?" למה שעון טעון הסכמה ותוספת של 24% פטורה מהסכמה כזו? איגנובל, כבר אמרנו?
2. 12. 2008
