מה ההבדל בין שר האוצר הראשון, אליעזר קפלן, לבין שר האוצר היום, יעקב נאמן? הקונספציה, או נכון יותר היעדרה • על הפרצוף הכלכלי של מדינה בת 50
חמישים שנה אחרי, יש למדינה שלנו פרצוף כלכלי שונה לחלוטין ממה שהיה כאן אז. יש שיאהבו את הפרצוף הזה. יש שיאמרו שהוא בלתי נמנע. יש שישנאו אותו. המייסדים, זה בטוח לחלוטין, לא היו מזהים אותו. ואם בכל זאת אליעזר קפלן, שר האוצר הראשון, היה מזהה את כלכלתו של יעקב נאמן הרי זה בזכות העברית והשנור – שני הדברים שהיו אז, ונשארו עד היום.
אשתקד קיבלנו מתנות מחו"ל בסכום עתק של 8 מיליארד דולר. לפני חמישים שנה זה היה הרבה פחות. המשנורר התחלף. השנורר זה אנחנו. כאז כן עתה, בלי השנור אנחנו קרובים לחיסול.
מהם תווי הפנים הכלכליות שלנו? איך הם נולדו? מי יילד אותם? הנה סיפור על פרצוף ללא איפור.
על אסטרטגיה, על כיוון
בעצם הימים האלה מתנהל מאבק סביב דרישת המדענית הראשית במשרד התעשייה, ארנה ברי, לתוספת תקציב. ברי ממונה על תקציב המחקר והפיתוח הממשלתי. לפי החוק, הממשלה משתתפת במחצית הוצאות המו"פ, ובתמורה מקבלת תמלוגים מהמכירות. אלא שמשרד האוצר הקצה פחות כסף למחקר ופיתוח ממה שמבקשים היזמים. ברי מעריכה את ההפרש בכ700- מיליון שקל. המספר לא ממש חשוב אלא בהיבט אחד: הוא יותר קטן ממה ששר האוצר הקצה לחרדים ביום ההצבעה על התקציב.
יש אומרים שתמיד זה היה כך. אלא שמה שקורה אצלנו עתה נדמה שלא היה קורה אצל לוי אשכול ופנחס ספיר. אז לממשלה הייתה קונספציה, מה שקוראים מדיניות. לממשלה היה תפקיד לפתח את המשק. ספיר נודע בזה שהסכים לתת מימון לכל קפיטליסט שיסכים לבנות מפעל, אפילו ללא בדיקה של ממש. אצל אשכול הוקמו חלק גדול מהחברות הממשלתיות הנמכרות בשנים האחרונות. נמכרות כלחמניות טריות, ובמחירים מאוד מבוקשים, מה שמצביע על כך שהסחורה בהחלט השתבחה בידי הממשלה. כימיקלים לישראל, לדוגמה. פז, לדוגמה אחרת. בימים ההם לא היתה בושה לממשלה לקום, לקחת כסף ציבורי, אפילו ללוות כסף מהציבור ולהשקיע אותו בעסקים. היום השקעה ממשלתית בעסקים היא טאבו. מקסימום מותר לה, לממשלה, להשקיע בכבישים.
ממשלת ישראל של אשכול וספיר לא המציאה את המעורבות. מי שהצטיינה בכך יותר מכל היתה ממשלת יפן, זו של אחרי מלחמת העולם השנייה. אז אפילו העזה הממשלה לומר איזו תעשייה תפותח, ואיזו תעשייה אינה רצויה. האחרון שדחף לתעשייה ישראלית ספציפית היה חיים ברלב, שר תעשייה בממשלת רבין של שנות ה. '70- הוא דחף את הפטרוכימיה. מאז נמוגה הממשלה כדוחפת משהו במשק. הממשלה איבדה כל רצון לקחת חלק פעיל בצמיחת המשק. היום, כמאמרו של הנגיד פרנקל, הממשלה צריכה לעסוק ביצירת תשתית לצמיחת המשק. וזה משהו הרבה יותר מעורפל. בוודאי שאינו כולל השקעות של ממש בעסקים.
עד לפני כמה שנים חשבו רבים שמחקר ופיתוח הוא חלק מהתשתית שראויה לסיוע ממשלתי. היו לכך הרבה סיבות: הסיכון במחקר ופיתוח הוא גדול מאוד, והרבה יזמים קטנים יתקשו למצוא מימון הולם. הסיכוי הוא אדיר כי במו"פ אנחנו משקיעים בכוח אדם, דבר המקרין על הסביבה כולה. חשבנו שזה טוב, כי היהודים לא רוצים לעבוד בעבודות שחורות, אז לפחות שימציאו לנו פטנטים. אל מול גזירות האידיאולוגיה של חוסר מעורבות ממשלתית, נופלת גם המעורבות המו"פית, ולממשלה אין בעיה לקצץ גם במה שנראה כהשקעה המוצלחת ביותר של המדינה.
צריך להודות כי בבנק ישראל המנגינה מעט שונה. דווקא שם מכירים בערך העודף של המחקר. אלא שבניגוד לימים שבהם כיהן מיכאל ברונו כנגיד, בימים האלה נמנע בנק ישראל מלתת עצות בתחומים ספציפיים. וכך נשמע קול האוצר בגדול. והקול הזה אומר שלממשלה אסור שתהיה מדיניות, ולממשלה אסור שיהיה כיוון. והכיוון היחיד המותר הוא הכיוון של אפס גירעון, וחס ושלום לא להטיל מסים. ואם הפוליטיקאים לוקחים את הכסף הציבורי לישיבות, אז שלא יהיה כסף למו"פ. ולעזאזל המדינה.
על הכסף הציבורי ועל שכרו
בפעם הראשונה שזה קרה, המדינה היתה ממש בשוק. כזה שוק ששמעון שטרית עשה מזה קריירה. את ארנסט יפת, המנהל הכללי לשעבר של בנק לאומי, הצלחנו להפיל. אך מורשתו – שכר ציבורי מנופח ומושחת – חוגגת בימים אלה, ובגדול. יפת, בנתוני השכר שהתפרסמו בחודש שעבר, היה מהצנועים שבמושחתינו. אין כמעט בנמצא מנהל של חברה ציבורית ששכרו הכולל נקוב בפחות משש ספרות.
היום יש סדר, והכל רשום ומתפרסם. אצל יפת הכל היה מוחבא. אך האיש חשף בהסדרי הפרישה שלו את הצביעות הישראלית הראשונה במעלה: רמת החיים במגזר הציבורי.
היתה איזו דעה קדומה כי הסקטור הציבורי שלנו מוחזק בעבותות ההסכמים הקיבוציים שבהם להסתדרות תפקיד פעיל. ואכן שיעור חברי האיגודים המקצועיים מתוך עובדי המגזר הציבורי עולה לעין ערוך על שיעורם בסקטור הפרטי. הדעה הרווחת היתה כי בעוד הסקטור הפרטי, על עובדי החוזים האישיים שלו, סובל מפערי שכר גדולים, הרי הסקטור הציבורי אולי משלם יותר מדי, אבל משלם הרבה לכולם.
הסדרי הפרישה של יפת חשפו את העובדה כי הסקטור הציבורי נגוע בשחיתות שכר יוצאת דופן. הפנסיה של גדעון גדות וחבריו לצמרת מפעל הפיס היא המשך ישיר לסיפורי יפת. העיקרון הוא פשוט: את כל המהלכים מעגנים בהחלטות פורמליות ובהסכמים. כך שכאשר התשלום הנכסף נחשף, אפשר לטעון כי הכל נעשה כחוק. כל השכר הציבורי הוא חוקי, מה שאינו משפר את הריח הנובע ממנו.
אם יפת היה עימנו, הוא היה רושם לעצמו ניצחון קטן: נכון, לקחו לו חלק מהפנסיה המנופחת, אך הנורמה נשארה והיא מצ'פרת את בכירי המשק שלנו בסכומי עתק. מה שלא מפריע להם לצעוק על הממשלה שמשלמת עוד כמה מאות שקלים למורים, לפקידים ולעובדים סוציאליים. אין דו"ח של בנק ישראל שבו לא נלעסת עד תום הטענה כי השכר הציבורי מעיק על המשק; וכאשר אינו מעיק, כפי שהיה אשתקד, אז בוכים על מה שהוא עלול לעשות למשק. אבל שכר הבכירים? הס מלהזכיר.
הקיטוב הכלכלי הפך לנורמה. שלמה פיוטרקובסקי, מנכ"ל הבנק הבינלאומי, הגדיר שאלה הנוגעת לשכרו כ"פאסה. " הגדיל לעשות ויקטור מדינה, מנכ"ל המזרחי, שטען כי משכורתו יוצאת מכיסו של בעל הבית, מוזי ורטהיים. זאת בעת שהמדינה מחזיקה בכמחצית מהמניות. משרד האוצר, שלחם לצמצום שכר המינימום, נאלם דום.
הקיטוב הכלכלי הזה השתרש לתוך הנורמות של בית המשפט, גם העליון. בפסק דין שזיכה את שמחה דיניץ, הכיר בית המשפט בשימוש פרטי בכרטיס אשראי ציבורי כטעות אפשרית. הבכירים שלנו, פסק בית המשפט העליון, פטורים מבדיקת תלוש המשכורת שלהם שהיה מגלה להם כי משכרם לא נוכו הוצאות פרטיות במימון ציבורי.
על עניים ועל דתיים
אז, עם שלוט האשכנזים של בן גוריון ואחרי הדי. די. טי והמעברות, נרשם אצלנו מדד אי-שיוויון בהכנסה של . 18% היום, אחרי שדוד לוי היה מיניסטר 20 שנה ואריה דרעי הוא נצחי, אנחנו בכפל אי-השיוויון ההוא.
אם יש כישלון של השמאל בארץ, הרי זה יחסיו עם העוני. אפשר היה לחשוב שזה יהיה אחרת. נכון שבכל העולם יש שוליים של עוני שמתפתים לימין הקיצוני, כרגיל בתואנה שהזרים גוזלים עבודה ממקומיים. אבל העם העובד, במיוחד בעלי שכר נמוך ובינוני, הם מצביעים מסורתיים של מפלגות העבודה. לא אצלנו, לא עתה.
ה"שד" העדתי, שאינו אלא הפן הישראלי של מאבק מעמדי, התעורר בשנות ה'70- דרך הפנתרים השחורים. כוכבי שמש, סעדיה מרציאנו וצ'רלי ביטון מזוהים חזק עם השמאל. ולא סתם עם השמאל, אלא עם השמאל שהוגדר באותם ימים כקיצוני. אז איך קרה המהפך?
כבר אז השמאל הפוליטי היה הסמן הימני של הימין הכלכלי. הפנתרים נאבקו בגולדה מאיר ")אתם לא נחמדים," זה מה שהיה לה לומר עליהם. ( טדי קולק, עוד מפא"יניק ותיק וראש עיריית ירושלים, כעס שהם דרכו על הדשא בגן הציבורי. בקיצור, חוסר קומוניקציה מוחלט שלא היה מקרי. הוא שיקף את הניתוק בין תנועת העבודה לבין מי שמשתכר סביב שכר המינימום.
היום אפשר לומר בבירור שלא הימין הפוליטי הוא שזכה בציבור הזה. במשך כמעט 20 שנה ישבו הבוחרים האלה בימין, מתוך תקווה שמשם תבוא הישועה. לבסוף הם נחתו בש"ס. בבחינת אולי זה לא יעזור, אבל זה נראה חמים, ואלוהים עימנו.
אלא שלתהליך הזה יש מחיר. שתי המפלגות הגדולות לא ניתנות להבחנה בכל הקשור לכלכלה. אהוד ברק מנסה עתה, באופן מגוחך למדי, לתמוך בהצעת החוק שתיתן את הדירות הציבוריות לדייריהן הנוכחיים. כולם בעד הפרטה, וכולם בעד תשלומים עבור תרופות ועבור ביקור אצל רופא. וכולם בעד חינוך חינם עם תשלומי הורים, וכולם בעד קצת עידוד הון. מאחר שהמדינה היא שתי המפלגות הגדולות, אזי "השכבות,"כפי שסעדיה מרציאנו קורא להן, באות לקחת מהמדינה. ש"ס מייצגת את עניי ישראל פחות באמצעות השלטת הדת על החילוניים, ויותר בכך שהעניים חושבים שדרכה הם יכולים להשיג נתח מהמדינה, דבר שנבצר מהם עד כה.
יוסי ביילין ומיכאל איתן הם שני האישים האחרונים שמנסים לרקוח קואליציה גדולה (עבודה-ליכוד) כתחליף לסחיטת שתי המפלגות הגדולות על-ידי ש"ס והמפלגות הלאומניות והחרדיות. לכאורה, הליכוד והעבודה מסכימות על הכל למעט ההסדר עם מדינות ערב. ביילין ואיתן באים ואומרים כי גם כאן אין מחלוקת גדולה. מי שקונה את זה כרגע הוא עמיר פרץ ומפלגת העבודה, שמקימים את הקואליציה הגדולה בהסתדרות. השמאל של השמאל, סביר שכבר מאוחר מדי, מנסה באמצעות מרצ להקים את הקואליציה עם העניים שמייצגת גשר של דוד ומקסים לוי. ספק אם יש שם ציבור בוחרים מאסיבי.
על היחס לאבטלה ועל האינפלציה
אחד השינויים הגדולים בנוף הכלכלי שלנו הוא היחס לאינפלציה. כמו מרבית העולם הפכנו, לאחר קרב קשה, לשונאי אינפלציה. נגיד בנק ישראל עושה זאת כבר חמש שנים. שר האוצר, פחות משנה. מי ששומע את ההיסטוריה הכלכלית שלנו דרך שני האישים האלה למד כי עד שבאו אלינו היתה פה אינפלציה הפקר. ורק משהגיעו, ובמיוחד בחודשים האחרונים כשהשניים משתפים פעולה, יש ברכה במאבק האנטי אינפלציוני.
זה ממש לא מדויק. פרנקל מנהל את אותה מדיניות מוניטרית, פחות או יותר, מהרגע שמונה לפני שש שנים. חמש שנים הוא לא הזיז שערה בישבנה של האינפלציה. מה שקורה בחודשים האחרונים משקף התפתחויות שכלל לא קשורות למדיניות בנק ישראל.
הפוליטיקאי הראשון ששם את האינפלציה על השולחן היה יורם ארידור, שר האוצר של ראשית שנות ה. '80- בזמנו, אני מודה, חשבתי כי האיש צר אופקים ומתעסק בהבלים. כאשר פרנקל מבטיח לנו שאו-טו-טו נוכל לקנות גזוז בדולרים, הוא נחשב לאבי הליברליזציה. יורם ארידור רקח את זה לפני 15 שנה, וכל חבריו בעטו אותו מחוץ לפוליטיקה.
אבל ארידור היה הראשון שהניף את הדגל האנטי אינפלציוני שכולם נושאים עתה בגאון. היום הכל מבינים שאינפלציה נמוכה זה אלף בית של "כלכלה נכונה. " לימים התברר שארידור בישל את תכניתו, ובמקביל עשה בישול דומה גם מיכאל ברונו. ברונו זכה להיות מקצץ האינפלציה הראשון, בתכנית הייצוב מ. 1985- מאז קטנים ממנו זכו לפרס נובל.
ארידור הוא דמות מרתקת בכלכלה שלנו, גם בגלל שחשף ברבים את צביעותה של האליטה השלטת מבית מדרשה של תנועת העבודה. באותם ימים היו מסים גבוהים על מכשירים לבית כמו מקררים, מכונות כביסה וטלוויזיות, השלטון לא נתן לנו לראות טלוויזיה בצבע. בא ארידור, הוריד את המיסים הגבוהים והכשיר טלוויזיה צבעונית לכל. מה לא קראו לו אז? באילו כינויי גנאי הציפו את האיש? כאילו שהפחתת מסים היא צעד פופוליסטי שפוגע בכלכלת המדינה.
היום כל דרדק של כלכלה, בוודאי ראש ממשלה ושר אוצר וכל נגיד של בנק ישראל, לא נלאה מלדבר על הצורך בהפחתת מסים. אבל בהשוואה בין ארידור לבין נאמן, דווקא המיסוי הארידורי נראה מוצלח יותר. אינני יודע אם הוא התכוון לזה, אבל הורדת מס על מקרר מסייעת בעיקר לבעלי הכנסה נמוכה. הפחתת שיעורי מס הכנסה המתוכננת של נאמן, אני מבטיח, תסייע בעיקר לבעלי הכנסה גבוהה.
על מעצבת הפרצופים
הפרצוף הכלכלי שלנו עוצב במידה רבה על ידי המטיפה הגדולה מבריטניה הקטנה, מרגרט ת'אצ'ר. קשה להמעיט בחשיבותה של מי שהיתה ראש ממשלת בריטניה. היא היתה פינקלשטיין יותר גדולה מהיחצ"ן של ביבי. רק סיסמאות פשטניות היו לה בראש, וכל העולם קונה אותן ללא הכרה.
הגברת המציאה, מבחינה פוליטית, את ההפרטה. המטרה שלה היתה לחסל את בסיס הכוח של מפלגת הלייבור: האיגודים המקצועיים שכמו בישראל היו חזקים במיוחד בסקטור הציבורי. הפתרון: להפריט. ת'אצ'ר היתה חכמה. היא מכרה סחורה ציבורית בבורסה במחיר זול. שהאזרח הקטן יוכל להיות גם בעל מניה קטנה. ממשיכיה בישראל לא טרחו. הם מכרו סחורה ציבורית לבעלי הון. מדוע? כי הפוליטיקאי הישראלי רוצה בעל הון שיהיה גם אסיר תודה. ומי יודע – אולי אפילו תורם למטרות ציבוריות חשובות, כמו הקרן לבחירתו מחדש.
ת'אצ'ר יצרה את האידאולוגיה שאיפשרה לממשלה להתנער מהכלכלה ומהחברה. אחריה הממשלה מתעסקת רק בתורת החלוקה: מי מקבל, וכמה. המדינה מתנערת לחלוטין מכל תפקיד יצירתי, וחוץ מכבישים אין לה מעמד אפילו בהשקעה הלאומית. כל-כך אפקטיבית ההשקפה הזו עד שטוני בלייר, איש הלייבור וראש ממשלת בריטניה הנוכחי, בכלל לא חושב לחשוב אחרת. מפלגת העבודה, הודות לת'אצ'ר, הפכה משמאל לימין. כלומר, היא הפכה ימין עוד הרבה לפניה. אלא שמרגרט שלנו נתנה את האידאולוגיה.
זה בכלל לא מפליא שמאבק בין בני משפחת דנקנר הוא הכותרת הכלכלית של השבוע. זו כלכלה. העובדה שעוד משפחה איבדה מקום עבודה היא לכל היותר עובדה מצערת, אבל לא כותרת. אבטלה היום, וגם לזה אחראית הגברת מבריטניה, היא עניין רצוני. מי שמובטל הוא מי שבוחר להיות מובטל, כרגיל בגלל שהוא שרוצה להיות טפיל וליהנות מדמי אבטלה. עבודה, זו התיזה הרווחת, יש בשפע. ואלמלא עשרות אלפי הבטלנים במקומותינו, הסטטיסטיקה היתה משקפת מצב טוב בהרבה.
על השוק היודע כל
בפרצוף הכלכלי הנוכחי, אין אדם חכם, אין ממשלה מנהיגה. יש שוק לכל דבר, ומה שנקבע בשוק הוא שיווי משקל כלכלי. צריך מיתוס להחזיק את החברה הזו ביחד, כאשר מנסים לגזום בכל עניין שהוא חברתי. השוק הוא המיתוס. השוק גם יודע. כאשר מחיר מניה הוא גבוה, זה תוצאה של השוק. כאשר איזה כלכלן אנכרוניסטי מזהיר כי השוק מזייף, מבטלים את דעתו. הנגיד פרנקל כבר אינו עוסק באינפלציה. הוא עוסק בריסון הצפיות לאינפלציה שאותן הוא מודד בשוק ההון, בפער בין אג"ח צמוד ולא צמוד. וכדי לסבך את הציבור, כמו שהכהנים ומשרתי הדת עשו מאז ומתמיד, יש מסתורין. עם מלים כמו אופציות, ועיסקות עתידיות, ונוסחת בלק-שולס, ונייר ערך המיר. והעם עומד ומשתאה אל מול פלאי הברוקרים ונגזרותיהם.
קדימה לשומקום
לאן מסתכל הפרצוף עם הראש הכלכלי שלנו? מה יהיה בעוד כמה שנים? הפרצוף לא מסתכל לשום כיוון. הראש מתנער מאחריות למצב הגוף. הנה בעוד ימים תבוא עלינו ליברליזציה במטבע חוץ, וסוף סוף נוכל לקנות את הסטודיו במנהטן. הרוח שמייצר השוק העולמי תנשוב פה בעוצמה הרבה יותר גדולה. יש החושבים שמדובר בבריזה מרעננת, ויהיו כאלה שירגישו בכך. יהיו גם כאלה שירגישו כמו בטורנדו. עם אחד לא יהיה כאן. אולי אף פעם לא היה.
28.4.1998
