אף שפערי ההשכלה בין אשכנזים ומזרחיים הצטמצמו, ואף שכל המומחים קובעים כי העלייה בשיעורי ההשכלה של המזרחיים היתה צריכה לצמצם את הפער בהכנסה בינם לבין האשכנזים, הרי בפועל זה לא קרה . מדוע?
בסוף השבוע שעבר פירסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את סקר ההכנסות לשנת . 2001 למשפחת השכירים הממוצעת היתה הכנסה חודשית בסך 13,727 שקל ברוטו. נטו, אחרי תשלום למס הכנסה, לביטוח הלאומי ולמס בריאות, היתה ההכנסה הממוצעת 10,342 שקל בחודש. לא רע להיות שכיר ממוצע בישראל. ההוצאה הכספית החודשית הממוצעת היא כ7,800- שקל. צאו ולימדו מכאן כי המשפחה הישראלית הממוצעת, שראש משק הבית שלה הוא שכיר, חוסכת בכל חודש כ2,500- שקל. בהחלט לא רע.
אלא שיש בעיה עם הממוצע. הקורא הסביר מתייחס לממוצע כאל משהו שקרוב לאמצע. אם נחזור לסקר ההכנסות, נמצא כי ההכנסה הממוצעת דלעיל מצויה בערך במאון ה. 75- זה אומר כי 75% מהשכירים בישראל משתכרים פחות מהממוצע, ורק 25% משתכרים יותר מהממוצע. איך זה קורה? בגלל פערי השכר.
מה עניין פערי ההכנסה הכלליים לפערים שבין אשכנזים ומזרחיים? זה בדיוק הנושא שעניין את פרופ' ינון כהן ויצחק הברפלד מהמחלקה ללימודי עבודה באוניברסיטת תל-אביב. המחקר, שנעשה מטעם המרכז לפיתוח על שם פנחס ספיר, תוהה איך זה שפערי השכר בין אשכנזים לבין מזרחיים אינם מצטמצמים.
זה אמור היה להיות אחרת. כל החוקרים את תחום פערי השכר מסכימים כי הגורם המרכזי בפערים הוא ההשכלה. יש מתאם הדוק, קשר מובהק לחלוטין, בין השכלה להכנסה. לכן אותם כלכלנים, שעיסוקם מתן עצות, ממליצים לפוליטיקאים להשקיע ב"הון אנושי. " הממשלה קיבלה את העצה הזאת. בתשמ"ה (1985) קיבלו כ8,000- איש ואישה תואר אקדמי. 15 שנה מאוחר יותר קיבלו תואר אקדמי כ17- אלף איש – יותר מכפול.
מה שחשוב הרבה יותר הוא ששיעור המזרחיים מבין האקדמאים גדל. בתחילת שנות ה'80- היו רק 23% מהאקדמאים מזרחיים. בסוף שנות ה'90- הגיע שיעורם ל. 33%- ב1975- הפער בשנות הלימוד היה 30% לטובת האשכנזים, והוא הצטמצם ל17%- בסוף התקופה.
הכול מוביל למסקנה חד-משמעית: לאור הצמצום בפער ההשכלה ראוי היה שפער השכר יצטמצם.
כהן והברפלד ביקשו "לנקות" את הנתונים מכל מיני גורמים מפריעים. למשל, שיעור שונה של נשים בעלות שכר נמוך; למשל, שיעור שונה של עצמאים. לכן הם התמקדו בגברים שכירים בני . 54-25 אין ערבים, אין נשים, אין מושבניקים, אין קיבוצניקים, ואין עולים חדשים.
יכול להיות, תהו החוקרים, שהגבר האשכנזי הממוצע מנוסה יותר מהגבר המזרחי הממוצע. גם בעניין הזה יש הסכמה גורפת למדי: ניסיון שווה כסף. ואכן מתברר כי ב1975- השכיר האשכנזי הממוצע היה מבוגר בכ7%- מהשכיר המזרחי הממוצע 34) שנים מול . (32 אלא שב1999- הפער הזה הצטמצם לכדי מחצית. מה שמעורר את התחושה כי מוכרח להיות משהו אחר שעומד מאחורי הפער בהכנסה.
כהן והברפלד מצאו כי האשכנזי הממוצע עובד יותר שעות. אלא שהפער בשעות העבודה מתגמד מול הפערים האחרים, ואין בו כדי להסביר מדוע הפערים הם כפי שהם.
הנתונים מעצבנים למדי: באמצע שנות ה'70- השתכר הגבר האשכנזי כשליש יותר מהגבר המזרחי. הפער הזה, שאמור היה להצטמצם, גדל לכדי . 47% מה קורה כאן, תהו השניים?
התשובה שלהם מצויה בגידול הכללי בפערי השכר וההכנסה. מדד אי-השוויון – הקרוי מדד ג'יני – גדל באותה תקופה ב. 28%- התופעה הזאת אינה ייחודית לישראל. רואים אותה גם בצפון-אמריקה ובאירופה. ניתוח סטטיסטי של פערי השכר בין אשכנזים למזרחיים מראה באופן חד-משמעי שהגורם המרכזי לגידול בפערי השכר ביניהם הוא הגידול בפער השכר הכללי. ובצורה חדה יותר: המזרחיים הם הסובלים העיקריים מהגידול בפערי השכר בישראל. אף-על-פי שהם שיפרו את השכלתם באופן דרסטי, ואף-על-פי שהם שיפרו את ניסיונם בעבודה – כל זה לא עזר. מצבם הורע בגלל המדיניות הכלכלית.
אלמלא ההרעה באי-השוויון, כותבים כהן והברפלד, פער השכר שבין אשכנזים למזרחיים היה יורד בחמישית במקום לגדול בשליש.
השאלה המסקרנת היא, כמובן: מה הביא לגידול באי-השוויון הכללי? המחקר החדש נמנע מלהשיב על השאלה הקריטית הזאת. פה ושם זורק צמד החוקרים רמזים. התשובה, לטעמי, מצויה במדיניות הכלכלית – זו שכמעט כל המפלגות (למעט חד"ש) היו שותפות לה.
אחד ההסברים שעליהם רומז המחקר הוא הירידה של 50% במספר השכירים החברים באיגודים מקצועיים. אחת התוצאות של ההתפתחות הזאת, הנובעת מחולשה היסטורית של ההסתדרות ולאו דווקא ממעשיו או ממחדליו של חיים רמון כשהיה יו"ר ההסתדרות, היא ירידה משמעותית במספר העובדים ששכרם נקבע בהסכמים קיבוציים. מאחורי הטענה הזאת עומד ההסבר הבא: בהסכמים קיבוציים, ככלל, פערי השכר מוגבלים הרבה יותר מאשר פערי השכר בחוזים אישיים.
אלא שההסתדרות אינה יכולה לצאת נקייה מהתופעה הזאת, ובשני מובנים: ראשית, היא כשלה לחלוטין לצרף אליה עובדים, במיוחד במגזר הפרטי. אבל גם במגזר הציבורי היא כשלה: ההסכמים הקיבוציים שם הגדילו את פערי השכר. מחקר של צבי זוסמן ודני זכאי מראה גידול בפערי השכר הציבורי יותר מאשר בפערי השכר הפרטי.
מדוע? אפשר להצביע על קנונייה בין ההסתדרות למשרד האוצר. במשך שנים השיטה לתוספת שכר היתה בהגדלת מספר הדרגות (בקצה העליון) ובהגדלת "החזרי הוצאות" (שמרוכזים אצל בעלי השכר הגבוה. (
אבל הגורם העיקרי הוא באידיאולוגיה של שוק חופשי תחרותי. פעם האמינו אצלנו בהנחיה מאורגנת של מבנה השכר. זה היה סוציאליזם שאבד עליו כלח. בקפיטליזם המודרני השכר צריך להיקבע בשוק. ואכן זה נראה כמו שוק. ביסוד האידיאולוגיה הזאת היה שאסור לערב בין ערכים (צמצום פער) לבין מחירים (ושכר. ( כל עובד יקבל כמה שהוא שווה למעסיקו. ומה יהיה על הפערים? מה יעשו אלה שמעסיקיהם חושבים שהם ראויים למעט? זו, השיבו חסידי מילטון פרידמן והשוק תחרותי, לא הבעיה של המעסיק. זו הבעיה של הממשלה .
10.9.2002
10.9.2002
יפה. לכן בנינו מדינת רווחה. עד שבאו סילבן שלום ואריאל שרון והסבירו לנו כי המצב קשה, ואין ברירה אלא להצטמצם. ומי זקוק להצטמצם? דווקא אלה שהמעסיק שלהם קבע מזמן שאינם ראויים לשכר משופר. בתחילת המדינה לקחו למזרחיים את השכר. עכשיו לוקחים להם גם את השכר וגם את הקצבאות.
