השבוע למדתי כי אנחנו עומדים בפני סכנה חדשה ובלתי צפוייה: ההסכם ל"שיתוף פעולה" בין סלקום לבין HOT. זו עליית מדרגה במצבנו הטלוויזיוני אחרי שביולי נחתם הסכם דומה בין פרטנר לבין YESהשייכת לבזק שהוגדר "מדאיג". שני הסכמים זו כבר סכנה.
בשני האירועים קשה להבין מהו שיתוף
הפעולה. בשניהם הספק הגדול של תוכן טלוויזיה (הוט ויס) מוכר חלק מהמוצרים – רובם
סדרות וסרטים מיובאים – לשני תאגידים (סלקום ופרטנר) שעיקר עיסוקם אינטרנט
וטלפונים. הרוכשים ניסו כוחם לספק תוכן טלוויזיוני, וזכו להפסדים. עתה, בשם שורת
הרווחים המצטמקת, הם "מתייעלים" וימכרו למנויים גירסה לא מלאה של שני
הספקים/יבואנים הגדולים.
אז מה הסכנה? שסלקום ופרטנר "יהפכו
לתלויות לחלוטין ברצונן הטוב של HOT ו־ YES", מסביר הפרשן הכלכלי של "הארץ". מה מסוכן במהלך
הזה? קשה להבין.
הפסטה כמשל
הנה דוגמא מהימים שלפני הסכם אוסלו.
יזם פלסטיני הקים מפעל לייצור פסטה בבית ג'אלה, בגדה המערבית, דרומית לירושלים.
פסטה זה בצק (קמח +מים) חתוך ואפוי. היצרן הישראלי הגדול היה אֺסם. היבואן –
שסטוביץ עם זיכיון של ברילה. מה לאיזה עוסק זעיר פלסטיני בשוק היוקרתי הזה?
רוב התצרוכת של פסטה נעשית באריזות
קטנות ויקרות. היצרן מפלסטין בחר באריזות גדולות ובמחיר זול – מה שמתאים למשפחות
גדולות ומשפחות בהכנסה למטה מבינונית, ועשה חייל בעסקיו בעיקר אצל צרכנים חרדים.
אסם פנתה למושל הצבאי בטענה שהאריזה
של הפסטה הפלסטינית היא בצבעי דגל פלסטין. כצפוי, ומנימוקים ביטחוניים, הורה המושל
על איסור שיווק המוצר הטרוריסטי.
היצרן הפלסטיני התעשת והחליף את צבעי
האריזה לצבעים של האריזות של אסם (אין פטנט על צבעים). אסם ושסטוביץ עדיין שולטים
בשוק.
העולם הכלכלי השתנה ויותר מכל - עולם
התקשורת. פעם היה ערוץ טלויזיה אחד והיום יש מאות.
כדורגל בטלוויזיה
קחו למשל שידורי כדורגל. רוב צרכני
ה"מוצר" הזה משלמים לספק הטלוויזיה שלהם כ־ 130 שקל לחודש. יש באינטרנט
מספר אתרים המשדרים את המשחקים האלה – כולל ליגה ישראלית – במחיר אפס.
אם אתם אוהבים סרטים וסדרות הסידור
דומה. ליפי נפש שמאלנים יש דרך דומה לשמוע קונצרטים ולקרוא ספרים ללא עלות,
ולעזאזל עם סטימצקי – המונופול האכזרי.
אם כך, מה על הממשלה לעשות עם חיבור
פרטנר ליס וסלקום להוט? יש שתי אופציות
עיקריות.
האופציות לממשלה
המטופשת: להיכנס לעובי הקורה ולהחליט
שיש כאן סכנה לשלום הציבור והתאכזרות על ידי העלאת מחיר בידי דואופול שבו הצמד יותר
חברים מאשר יריבים. לכן לא לאפשר את שני
ההסכמים.
הפשוטה: לא להתערב בהסכמים על מכירה
וקניה של תוכן טלוויזיוני אלא להטיל פיקוח על מחיר האינטרנט (+ספק + wifi) במהירות, נניח, 200 מגה במחיר מירבי של 20 שקל לחודש. ההצדקה
לפקח על המחיר נובעת מכך שהאינטרנט הוא, נכון לעכשיו, ה"כביש" היחיד
המחבר את האדם לתקשורת העולמית.
זה זהה למצב במשק החשמל. יש כמה
יצרנים בעלי תחנות כוח אבל כולם מוליכים חשמל על החוטים של חברת החשמל הגדולה,
תמורת תשלום שנקבע על ידי רשות החשמל. גם בתחבורה הכביש הוא ציבורי, הנסיעה פרטית, והתשלום מתבצע דרך אגרת
הרכב, מס גודש ודומיהם. מערכת הבריאות פועלת באופן דומה. החוק קובע את הזכאות לכל
(פליטים, משפחותיהם ועובדים זרים הם לא בני אדם לצורך החוק) ויש ארבעה קבלנים –
קופות חולים - שמספקים את השרות.
