ההוצאה הלאומית לחינוך בישראל מסתכמת בכ40- מיליארד שקל. כל תלמיד עולה כ20- אלף שקל ובכל זאת: במדינות שמשקיעות פחות מאיתנו, מגיעים התלמידים להישגים טובים יותר
המספרים גדולים למדי: תקציב החינוך (ללא השכלה גבוהה) של הממשלה הוא כ25- מיליארד שקל. כלל ההוצאה הלאומית לחינוך (ציבורית ופרטית כאחד) היא כ40- מיליארד שקל, שהם עשירית מהתוצר. כל תלמיד עולה כ20,000- שקל לשנה. למרות המספרים הגדולים האלה, כל הזמן נשמעת הטענה על מחסור בכסף לחינוך, והפוליטיקאים מבטיחים – אבל לא תמיד מקיימים – להגדיל את המשאבים.
הכלכלנים היו הראשונים שהצדיקו הוצאות גדולות על חינוך. יש מעט מאוד תחומים שבהם כלכלניות מסכימות אישה עם רעותה. אחד מהם הוא התועלת האדירה של השכלה. יש קשר חיובי חזק בין השכלתו של אדם לבין הכנסתו. מכאן, שיש כאן קשר חזק בין השכלתו של אדם למס שהוא משלם. יש קשר שלילי מובהק בין השכלתו של אדם לבין סיכויו להיות מובטל, ולכן נתמך על ידי החברה. השכלה, הנה תמצית ההסכמה, טובה הן לפרט והן לקולקטיב.
"בזבוז של 3. 5 מיליארד שקל"
אותם כלכלנים מציבים לאחרונה סימן שאלה על היעילות בשימוש במשאבים במערכת החינוך. ההתחלה היתה ב. 1999- ד"ר דן בן דוד מאוניברסיטת תל אביב ניתח את ההוצאה לחינוך בישראל מול התועלת. ההוצאה נמדדה באמצעות נתוני "ההוצאה הלאומית לחינוך" שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. התועלת נמדדה באמצעות ההצלחה במבחני מתמטיקה ומדע אחידים שנעשו במספר מדינות, בהן ישראל.
המסקנה: ישראל במצב רע. אנחנו מוציאים הרבה, ומניבים מעט. כמה מעט? פרופ' ויקטור לביא מהאוניברסיטה העברית טוען, כי "במבחנים של '99 ישראל דורגה במקום ה27- מבין 38 מדינות, נמוך מכל מדינות הארגון לשיתוף פעולה כלכלי (מועדון העשירות) ואף נמוך מהונגריה, סלובניה, בולגריה, מלזיה, לטביה, תאילנד, רומניה וקפריסין. " והוא ממשיך: "על פי תוצאות אלה. . . . מסתמנת בבירור מגמה של ירידה באיכות התפוקה של מערכת החינוך. "
בן דוד המשיך וכימת מהו הבזבוז היחסי בישראל במונחי עלות-תועלת. לטענתו, במסמך שהוצג בממשלת ברק, הבזבוז "שווה" 3. 5 מיליארד שקל. המשמעות שניתן לייחס למספר כזה היא זו: בעבור הישגי מערכת החינוך ראוי היה לשלם 3. 5 מיליארד שקל פחות ממה ששולם בפועל.
מכאן המסקנה שהוצגה בכנס קיסריה האחרון, שראוי אולי לעצור את הגדלת תקציב החינוך ולנסות להשתמש בכסף הנתון לשיפור האיכות. איך משפרים איכות?
על זה מתנהל ויכוח לוהט.
לביא וכלכלנים אחרים ממליצים להנהיג מבחני הישגים. אם כל שנה ייבחנו התלמידים, או אז יווצר מודד לאיכות התפוקה של מערכת החינוך. מדד ההישגים ישמש לא רק למידע על כיתות טובות מול רעות. הוא יכול לשמש את מנהלי החינוך לתגמול מורים על פי הישגי תלמידיהם. הוא יכול לשמש הורים לבחירת בית הספר בו ילמדו ילדיהם.
מומחים לחינוך טוענים, כי שיטת המבחנים היא שיטה גרועה למדידת הישגים. מהרגע בו יודעים המורים והתלמידים כי הם נמדדים על פי ההישג במבחן השנתי, אזי כל תכנית הלימודים תוסב להכשרה למבחן. אחד ההסברים מדוע סינגפור כל כך "יעילה," אומרים מומחים לחינוך, היא בדיוק שימת הדגש המופרז על "לימודים לקראת מבחן. "
אם עורכים מבחנים שנתיים למדידת הישגים צפויה גם תופעה אחרת, מזהירים מומחים לחינוך. התלמידים הלא-מוצלחים יתבקשו להיעדר מבית הספר במועד המבחן הקובע. כך יצליח בית הספר להגדיל את הציון הממוצע. בדיוק כפי שפיטורי עובדים בעלי שכר נמוך מעלה את השכר הממוצע במשק. יותר מזה: בתי הספר לא יקלטו כלל תלמידים "בעייתיים," מחשש שייפגעו בציון הממוצע. כך תניב שיטת המבחנים התכופים סלקציה ופגיעה דווקא בחלשים.
משרד החינוך ניסה שיטה אחרת. הוא נתן תוספת הכנסה למורים על פי הצלחת תלמידים בבחינות הבגרות, תוך ניטרול האפשרות לעשות סלקציה בתלמידים. השיטה הזו עבדה טוב. הבעיה איתה היא שהיא תופסת את "ההצלחה" רק בסוף הליך ההשכלה – בכיתה י"ב.
מכיוון שרוב הכסף במערכת החינוך מוצא על שכר המורים, ברור שמקור ההתייעלות (במונחי עלות מול תועלת) מצוי במורים. יש אצלנו הרבה מורים. יש הטוענים – יותר מדי. בסוף שנות ה80- היו 1. 6 מורים לכל 28 תלמידים. בסוף שנות ה90- הגיע מספר המורים ל1. 9- לכיתה כזו – גידול של כ. 19%- בהשוואה בינלאומית יש אצלנו, יחסית, הרבה מורים. בארה"ב ואירלנד השיעור הוא 1. 4 לכיתה, בצרפת . 1. 5
המורים הם המפתח לשיפור האיכות. המורים טוענים שהם עובדים קשה, אבל אחרים נוטים לחלוק. משרה של מורה ביסודי היא 30 שעות ובתיכון . 24 לפי אומדני משרד החינוך, התלמיד מקבל רק 75% מכלל השעות שמתוקצבות. כל השאר "מתבזבז. " שלא לדבר על העדרויות מעבודה. מחקר של פרופ' גלוברזון מאוניברסיטת תל אביב מצא, כי 9%-6% מכלל שעות הלימוד אבדו כתוצאה מהעדרויות. מכלל המורים, שני שלישים נעדרו פעם בחודש ושליש נעדר פעמיים ויותר בחודש. המורים, נמצא, הם אלופי ההעדרויות מעבודה.
הכל מסכימים ששכר המורים הוא נמוך, מה שמקשה על משיכת אנשים טובים למקצוע. בלי מורים טובים – אין תלמידים טובים. אם יעלו את שכר כל המורים, מה שעשתה ממשלת רבין בראשית שנות ה,'90- ההוצאה הציבורית תגדל, אבל לא ברור שההישגים והאיכות תשתפר במקביל.
כמקובל בישראל התמונה הממוצעת, גרועה בפני עצמה, מטשטשת הבדלים בין החינוך היהודי והערבי. בגיל 17 שיעור הלמידה אצל יהודים גדול בכשליש משיעור הלמידה אצל ערבים. שיעור הנשירה אצל ערבים כפול משיעור הנשירה אצל יהודים. שיעור הזכאים לתעודת בגרות אצל היהודים כפול מזה של הערבים. החינוך העברי מקבל 50 שעות בממוצע לכיתה לשבוע. הערבי "מסתפק" ב46- שעות. לכל מורה עברי יש 9 תלמידים. לכל מורה ערבי . 14 –
משלם המסים הישראלי לא מקבל תמורה נאותה עבור המיליארדים שהוא משקיע במערכת החינוך. במשך שנים הרבה נטען כי התמורה אינה נאותה, כי ההשקעה נמוכה. היום גובר מספרם של החושבים כי ההשקעה היא בהחלט סבירה, והגיעה העת להשקיע באיכות, לא בכמות. שרת החינוך החליטה לשפר את איכות החינוך בהתנחלויות על ידי זה שנתנה לכל תלמיד שם תוספת ציון בתעודת בגרות. כך מורידים את איכות תעודת הבגרות, בדרך להורדת איכות בחינוך כולו.
17. 8. 2001
