על חומרת הבעיה שיש למדינת ישראל בתחום החינוך יש לא מעט נתונים, שנאספו בשנים האחרונות בידי ד"ר דני בן דוד מאוניברסיטת תל-אביב. הנה תמציתם:
1. במבחני מתמטיקה לבני 13 זכתה ישראל במקום הראשון מבין 12 מדינות מתועשות. זה היה ב. 1963- עתה אנחנו במקום ה39- מבין 53 מדינות.
5% . 2 החלשים ביותר בישראל הם חלשים עוד יותר לעומת הממוצע של החלשים בעולם. הם הגיעו למקום ה 46-מבין ה5% . 53- החזקים ביותר בישראל הם נפל בקנה מידה בינלאומי – רק במקום ה35- מבין ה. 53
3. במבחני מתמטיקה שנערכו ב2002- לכיתות ח' נכשלו 53% מתלמידי החינוך הממלכתי. כ65%- מתלמידי החינוך הממלכתי-דתי וכ75%- מהתלמידים הערבים הלכו באותה דרך.
4. רק כ40%- מתלמידי התיכון מקבלים תעודת בגרות.
5. העובדה שהתלמידים שלנו לא-מי-יודע-מה צריכה להדאיג: יש קשר הדוק בין השכלה ורמת חיים. כישלון בבתי-הספר הוא כמעט תעודת ביטוח לעוני. איכות בית-הספר קריטית במיוחד למי שאינם באים מ"בית טוב," כלומר בית של הורים בעלי השכלה גבוהה.
6. בעבור ההישגים הבעייתיים האלה אנחנו משלמים הרבה: ההוצאה לתלמיד תיכון בישראל גבוהה בכחמישית מהממוצע של 39 המדינות העשירות. ביסודי – ב28%- יותר. כל זה לא מספיק. ההורים משלישים מכיסם עוד 2. 5 מיליארד שקל לשנה 14% – מהתקציב הממשלתי כתשלומים נוספים.
זה הרקע להחלטת הממשלה מחודש ספטמבר להקים "צוות משימה לאומי לקידום החינוך," בראשות איש העסקים שלמה דברת. זה הרקע לדו"ח של הפורום לאחריות לאומית, הפועל במרכז רבין, שהתפרסם בשבוע שעבר. חברי הפורום – הרצל בודינגר (יו"ר), עידו אוחיון, דני בן דוד, תמר ברק, הלל וורמן, דליה פרשקר, צבי צמרת ושבתי שביט – אינם מומחים גדולים לחינוך והשכלה. שנתיים הם ישבו, עם מומחים שבחרו, והגיעו למסקנות שהוצגו בשבוע שעבר בכנס שדרות לחברה, שהתקיים במכללת ספיר. יש לשער כי גם הצוות שהוקם בידי הממשלה יגיע למסקנות דומות. אם יתקבלו ההמלצות, בתי-הספר לא יהיו כתמול שלשום, מה שקשה לומר על ההישגים ב"חינוך. "
מה מציע צוות הפורום?
תוכנית אחידה
כל בתי-הספר בארץ יקבלו תקציב ממשלתי רק עבור הוראת המקצועות הבאים: עברית, מתמטיקה, אנגלית, אזרחות, היסטוריה, מדע, גיאוגרפיה, ספרות ותנ"ך.
על פניו זה נראה כל כך הגיוני. הפורום בחר במקצועות שהם חיוניים כדי להצליח בחיים ומבקש שהכסף הציבורי יתמקד אך ורק בנושאים האלה. אלא שמה שנראה כל-כך הגיוני ספוג במניעים הפוליטיים והתרבותיים של מחברי הדו"ח. ראשית, יש שפה ששמה ערבית, זו אפילו שפה רשמית בישראל, אבל בדו"ח היא לא קיימת. צאו והבינו מכאן, שהערבים בישראל, שמהווים חמישית מהאוכלוסייה, לא מעניינים את הפורום. או, לחלופין, מן הראוי שלא ילמדו את שפתם, אלא עברית. ותנ"ך.
למחברי הדו"ח ברור (טיפשים הם לא) שקבוצת המקצועות הרשומה לעיל תקפיץ את הדתיים: כל בתי-הספר של החינוך העצמאי (אגודת ישראל) ואל המעיין (ש"ס) יפסיקו לקבל כסף ציבורי. אבל גם הממלכתי-דתי הולך להפסיד: תלמוד, גמרא ושאר עניינים של דת יורדים מכספי הציבור. בית-ספר חרדי או חרד"לי שירצה ללמד תלמוד יצטרך, לפי הוועדה, לחפש מימון חיצוני. בניסיון לקרוץ לציבור הדתי כופים על כולם ללמוד תנ"ך. למה? למה שהערבים ילמדו תנ"ך ולא קוראן, הברית החדשה או טקסטים דתיים אחרים? ולמה שהיהודים לא ייהנו מזיו כתבי הקודש הבודהיסטים?
רשות לאומית
מדובר אפוא בוועדה פוליטית. זה יפה ואפילו הכרחי, כי אין הכרעה חברתית שאינה פוליטית. אבל אם הוועדה היתה מעמיקה בהבנת הטקסט שלה עצמה, לא היתה ממליצה להקים "רשות לאומית לחינוך – גוף מקצועי, ממלכתי וא-פוליטי, שיגדיר את האני מאמין של המערכת, את הליבה החינוכית ואת התכניות ואת ספרי הלימוד. "
האם מישהו מצפה ברצינות שבתי-הספר שילמדו ילדי חרדים ישתמשו בספרים שבהם מופיעים צילומי נשים וגברים? אז מדוע צריך רשות לאומית לספרי לימוד? האם לכל ההורים בישראל יש "אני מאמין" זהה שאותו יש לדחוף לפיות הנוער?
ההמלצה להקים רשות לאומית לחינוך עומדת בסתירה מוחלטת לרוח הדו"ח, הממליץ שהמטרה של בתי-הספר תהיה אחידה: הצלחה במבחנים, אבל כל בית-ספר אמור לבחור את דרכו העצמאית להשגת המטרה. לפתע תוקעים לנו "רשות" חדשה, לא מבטלים את משרד החינוך, ויוצרים עודפי בירוקרטיה בדרך לביזור המערכת.
מבחן הישגים שנתי
לב הדו"ח הוא עריכת מבחן שנתי אחיד לכל תלמיד בכל מקצוע. מגן הילדים ועד סוף התיכון, כל תלמיד יעבור מבחן מעבר לשנה הבאה. תוצאות המבחנים יתפרסמו, לא ברמה האישית יש לקוות, באופן שוטף. כך כל אדם אמור לדעת מה טיבו של מורה פלוני, ומה הישגיו של בית-ספר זה או אחר. ההורים, אפשר לפחות לחשוב, יוכלו לבחור את בית-הספר על-פי מידע עדכני על הישגיו. ומי יודע? אולי אפשר יהיה לעבור כל שנה מבית-ספר אחד למישנהו.
אבל באופן תמוה, נושא בחירת בית-הספר אינו כלול בדו"ח. אמנם לציבור יהיה מידע על הישגי בית-הספר במבחנים, אבל ללא יכולת להשפיע על-ידי ריצה אל בית-הספר הטוב ובריחה מבית-הספר הרע. מחברי הדו"ח, כמיטב החינוך הבולשביקי, כותבים כי "על כל בית-ספר – מהגן ועד כיתה י"ב – תהיה מוטלת החובה לקבל ללימודים כל ילד שמתגורר באזור בית-הספר. "
המשמעות הראשונה של ההמלצה הזו היא חיסול כל בתי-הספר הייחודיים. במיוחד אלה שהעדה של העשירון העליון טיפחה עבור ילדיה. זה אולי אינו דבר רע כל-כך. מה שקשה להבין הוא העונש המוטל על תלמידים להמשיך ללמוד בבית-ספר גרוע. אם אין תזוזה בין בתי-הספר, איך יעבוד המנגנון של שיפור האיכות? אם לבית-ספר גרוע מובטחת מכסת תלמידים מספקת לנצח, מה התמריץ לשיפורו?
מצד שני, השיטה הבולשביקית הזו מונעת את התרגיל הנפוץ במקומותינו – של סלקציה: בית-הספר בוחר את תלמידיו. הדו"ח מחסל את השיטה בה בתי-הספר הטובים בוחרים את התלמידים שיצליחו בהם . בית-הספר של מחברי הדו"ח הופך למוסד של הקהילה, לטוב ולרע. מה שמשאיר יתרון אדיר לעשירים ולרמאים: העשירים יכולים להחליף את אזור המגורים שלהם לפי בית-הספר שאליו יבחרו לשגר את ילדם, הרמאים יסתפקו בהחלפת הכתובת בתעודת הזהות.
יש פתרון חלופי שמונע הן את גריפת השמנת בידי בתי-ספר טובים והן את אזורי הרישום הבולשביקיים. תנו להורים לבחור. כל הורה ירשום את ילדו לשלושה בתי-ספר לפי סדר עדיפות. בתי-הספר הטובים יזכו לעודף ביקוש. בהם תיערך הגרלה. מי שלא ייבחר ייכנס לסיבוב בחירה שני ,וכך הלאה. בצורה הזו תהיה בחירה חופשית וגם תימנע סלקציה על בסיס אזורי או כלכלי.
תקצוב זהה לבתי-הספר
הפורום מציע שהחינוך יהיה חינם על אמת – המדינה תכסה את מלוא העלות של מקצועות החובה – וכי בעבור כל תלמיד יינתן "תקצוב זהה. " חוץ מזה יהיה תקציב נוסף לבתי-ספר עם תלמידים מרקע כלכלי חלש ותקציב נוסף בצמוד להישגים במבחנים.
בצדק קוטלים מחברי הדו"ח את שיטת התקצוב שהציעה ועדת שושני ואומצה בידי שרת החינוך. שושני הציע, והשרה לימור לבנת מיישמת, שיטה שנותנת העדפה ברורה להתנחלויות וליישובים עשירים על פני בתי-ספר בשכונות שבהן שיעור גבוה של מזרחיים ובתי-ספר ערביים. הפורום מצטרף לביקורת דומה שהשמיע פרופ' אבי בן-בסט, לשעבר מנכ"ל האוצר.
אלא שהפורום לא מסתפק במימון הממשלתי לבתי-הספר ומאפשר מימון נוסף: מרשויות מקומיות, מהורים ומעסקים. כל המאמץ שעושים מחברי הדו"ח למען שוויוניות בתקצוב נופל על ההיתר הליברלי הזה. אם, לצד התקצוב הממשלתי, בית-ספר יוכל לגייס כסף נוסף – וזה בכלל לא חשוב מאיפה – השוויוניות מתה.
לפורום יש רעיון מעניין: לבטל תקצוב של בית-ספר שאינו עומד בהישגי מינימום של תלמידיו במבחנים במקצועות החובה, כלומר להחליף את ההנהלה והמורים. בהנחה שייקבע מינימום סביר, המשמעות היא שכחמישית מהמורים והמנהלים במערכת החינוך יפוטרו בתקופה קצרה. זה אולי רעיון לא רע, אבל עולה השאלה: מי יחליף אותם? והתשובה היא שזה יכול לעבוד רק אם משרד החינוך יחזיק "מלאי" מורים ומנהלים מובטלים, שיוכלו לקפוץ ולתפוס את בתי-הספר הכושלים. זו משימה לא פשוטה, ובעיקר – יקרה.
תואר כתנאי להוראה
ההמלצה המרכזית של הפורום, ויש לשער שגם של ועדת דברת, היא שתנאי להוראה יהיה תואר אקדמי. נדמה שמעטים, אם בכלל, יחלקו על הצעה זו. אלא שהפורום לא מסביר איך עושים את זה, ולו רק מבחינת התקציב.
הבעיה המרכזית תהיה בבתי-הספר החרדיים והיסודיים. דווקא בבתי-הספר הערביים הבעיה לא גדולה. שם, מאחר שהשלטון בישראל מגביל תעסוקת ערבים, יש שיעור גבוה של אקדמאים. כך או כך, הנה החשבון: בשנת 2000 היו בארץ 120,000 מורים. ל68,000- היה תואר אקדמי. זה אומר שהיו 52,000 מורים נטולי תואר כזה. וכל החשבון הזה אינו כולל את גני הילדים. שדרוג השכלת מורים בכמות כזו הוא פרויקט יקר מאוד וגם מתמשך.
בכל מקרה, בסופו של התהליך התוצאה תהיה ששכר המורים יעלה. העלאת השכר תתאפשר גם כתוצאה מתהליך אחר : העברת מורים לעבודה של 40 שעות בשבוע
בבתי-הספר (במקום 30-24 שעות. ( עוד מוצע, שכל מורה יקבל חדר אישי בבית -הספר. סגירת הסמינרים למורים והמכללות להכשרת מורים אף היא תהיה תוצאה של המהלך. מכיוון שתנאי לתעודת הוראה יהיה תואר אקדמי, לא יהיה מקום יותר לסמינר שרק מכשיר להוראה. האוניברסיטאות יידרשו גם להכשיר תלמידים המעוניינים בכך להוראה.
בתי-הספר "יעבדו" חמישה ימים בשבוע בלבד. בימי שישי יוכל בית-הספר להשכיר את מתקניו לגורמים חיצוניים.
שכר המורה יהיה תלוי בהישגי התלמידים. זה מעורר ביקורת, כי המורים יפסיקו ללמד ויתרכזו בהכנות למבחנים השנתיים. הפורום ער לזה, אך פוסק שאין ברירה – בלי מבחנים ארציים אחידים אין כלי מדידה שיאפשר לדעת מי טוב, מי לא.
האם שכר המורים נמוך?
מן המפורסמות היא ששכר המורים נמוך. ראו טבלת נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לגבי השכר הממוצע במגזרים שונים בשנת . 2002 גם טבלת נתוני מדד השכר החודשי, המובאים בדו"ח הפורום לאחריות לאומית, מראה ששכר המורים נמוך בהשוואה לשכר אחיות בתי-חולים, עובדים סוציאליים ועוד.
למרות זאת, מחברי הדו"ח מנסים להראות כי שכר המורים אינו נמוך בהשוואה למקצועות אחרים. למען המטרה הזו הם עושים את החישוב הבא: מורה בבית-ספר יסודי עובד 30 שעות בשבוע, ומורה בעל-יסודי 24 – שעות. שבוע הוא חמישה ימי עבודה. המשמעות: ביסודי עובדים 6 שעות ביום, ובעל-יסודי 4. 8 – שעות ביום (מורה מבוגר עובד שעתיים פחות, מורה שהיא אם לילדים 10% – פחות. ( מסקנה: מורי היסודי עובדים 27% פחות מקבוצות אחרות, ומורי על-יסודי 41% – פחות.
בנוסף, מורים ביסודי מלמדים 220 ימים בשנה, ובעל-יסודי . 210 – מכיוון שהמורים עובדים רק חמישה ימים, יוצא שהם עובדים כ 180- ימי עבודה בשנה, לעומת 229 ימים של עובדים סוציאליים, אחיות ואקדמאים. מחברי הדו"ח הוסיפו לנתון של המורים עוד 20 ימי עבודה לשנה בגין עבודה בחופשות, ועדיין, בממוצע, מורה עובד חודש בשנה פחות ממקביליו.
לכן חישבו מחברי הדו"ח את השכר לשעה של מורים לעומת בעלי מקצועות אחרים התוצאה: במונחי שעת עבודה שכר המורים גבוה יחסית.
ד"ר דני בן דוד מניח שמורה עושה חלטורות בשעות שבהן הוא אינו מלמד – ואילו עובד סוציאלי או אקדמאי אחר מתפרנס רק ממשכורתו. זו הנחה מרחיקת לכת. בכל מקרה, התרגיל מסביר מדוע הפורום ,וקרוב לוודאי גם צוות דברת, לא ממליץ להעלות את שכרם הבסיסי של המורים .
2.12.2003
